נהג המונית עצר לי מול הכלנית 9. מולי עמד משהו שהוא בין מוטל לוילה. מבנה מרובע עם חלונות בשתי קומות ובריכה מוקפת גדר במבוק. התעצבנתי כשאורית אמרה שהיא לא מצאה חדר באף מלון. אמנם השבוע הזה נקבע ברגע האחרון ובאמצע עונת השיא, אבל אני כבר ממש לא במקום או במעמד של לישון באיזה מתחם דירות מרוחק מהמרכז ובעיקר בלי שירות חדרים או חדר אוכל. אם לא הייתי חייב לסגור את העסקה הזו בקרוב מאוד, הייתי אומר להם ללכת לחפש.
גלגלתי את המזוודה אל הכניסה למתחם. בכניסה חיכתה לי אישה בסביבות גיל החמישים עם ריח סיגריות ומבטא רוסי כבד. היא נתנה לי מפתח לחדר 23 והראתה לי באצבע איפה המדרגות לקומה השניה. "האמת שאנחנו די מלאים, יש פה איזה קבוצה שלקחה את כל הקומה הראשונה". העלתי את המזוודה לקומה השנייה והכאב בניתוח האפנדיציט שעשיתי לפני כמה חודשים שלח לי דרישת שלום. עכשיו גם לישון מעל קבוצה. איזה כיף.
נכנסתי לחדר שלהפתעתי לא היה כזה נורא. סוג של צימר עם רהיטים שנלקחו מקטלוג איקאה, מטבחון קטן עם מיניבר, מיקרו וכמה כוסות כמעט נקיות וחלון עם נוף לחלון של הבית שממול. פתחתי את הwolt לראות מה יש להזמין בחור הזה. המבחר כצפוי היה עלוב למדי. הזמנתי ארומה כדי לא לקחת סיכון מיותר. מחר יש יום חשוב ופגישות עם הבעלים של החברה שאנחנו חושבים לקנות. באתי לשבוע כדי לבחון את ההתנהלות והספרים שלהם ולהחליט סופית אם לקנות או לא. בזמן שחיכיתי לשליח הילדים התקשרו להתלונן אחד על השני ולקטר קיטורים.
האוכל הגיע. אכלתי, נכנסתי להתקלח ונשכבתי במיטה. הטיסות עייפו אותי. שונא ימים מבוזבזים של טיסות. נרדמתי ברגע.
ורגע אחרי כבר התעוררתי. הרעש היה בלתי נסבל.
טראנסים משולבים בצחוק וצעקות של בנות ואורות צבעוניים שרצדו בחלון. הכל הגיע מהקומה למטה אבל הרגיש כאילו זה בתוך הראש שלי.
חיפשתי את הטלפון שליד המיטה כדי להתקשר לקבלה ואז נזכרתי שאין פה דבר כזה. טלפון של האחראית או מי שלא קיבלה את פני לפני כמה שעות לא היה לי. השעה כבר היתה אחת בלילה. חשבתי להתקשר למשטרה אבל אמרתי לעצמי שאולי אנסה קודם לרדת לדבר איתם ולבקש שיכבו ויהיו בשקט.
זרקתי על עצמי גופית סבא לבנה ומכנסיים קצרים ויצאתי מהחדר לכיוון המדרגות. ירדתי קומה ודפקתי על הדלת של המסדרון של קומת הקרקע שהיתה סגורה. הרעש בצד השני היה מחריש אזניים. פלא שהן לא שמעו את הדפיקה. דפקתי שוב וצעקתי להן: סליחה! סליחה אפשר להנמיך?
אין קול ואין עונה. הרעש ממשיך והדלת עוד סגורה. בלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת. על הטעות הזו עוד אשלם בענק.
המשך יבוא...