נמאס לי מעצמי, נמאס לי מהדמות המטומטמת הזאת שהמצאתי לעצמי, lover boy הרומנטי שילטף את הלחי ויסיט שערה ביד עדינה. כאילו שהיא לא רואה מאחורי הדמות הרומנטית שהמצאתי, כאילו שצריך אותו? בשביל מה?.
הרי היא עומדת פה, מולי, מחכה שהיד שלי תתרומם ותכה בישבן השחום המהמם הזה בכוח, היא מביטה אליי, ממתינה בסבלנות ואני שוב בורח "את יודעת שאני לא יכול להכאיב לך נכון?" אומר, בחיוך מתנצל. 'כוססאמק' , מרגיש משהו בי נשבר, מתקפל בין הרגליים וחוזר לקיום הבנאלי. משהו בי התעורר לרגע, רצה עכשיו לתת לה, לראות את ההפתעה בעיניה, את הרעד שיעבור בשפתה כשתחניק דמעה.
אני יודע שהיא רוצה, אני יודע שהיא פה בשבילי, אני רוצה כל כך לומר לה, 'בואי הנה' , 'תתפשטי' , 'רדי על הברכיים', רוצה לאחוז בשיער הארוך הזה ולהוליך אותך בבית על ארבע. הרי כשאתה עם עצמך זה בדיוק מה שאתה מדמיין, זה הפנטזיה היחידה שנשארה איתי מהיום שלמדתי לאונן, אז למה לעזאזל זה כל כך קשה.
עכשיו היא על ארבע, אני מאחוריה, מרגיש צורך לפצות ומכה את שני הישבנים בשתי ידיים, אבל עכשיו זה קל עכשיו העיניים שלה לא עומדות מולי, לא מחכות למוצא פי, עכשיו רק הישבן שלה מולי, מתגרה בי 'תן בפנים' הוא אומר לי, 'קח את זה, תהיה הגבר שאתה רוצה להיות'. אני מתעצבן עליו, מכה בו בעוצמה רבה יותר אבל הוא ממשיך לחייך, שנינו יודעים שהוא צודק.