"הלו איי אם מרינה" הכריזה בכניסה למועדון הגלישה. בלונדינית, קטנטונת אולי 1.50 ביום טוב.
"איי אם היר פור סרף לסון" אמרה בחיוך. אני בוהה בה, מטר וחצי של עור לבן רך ומושלם מבית היוצר של מאמא רוסיה. כנראה בהיתי כמה שניות יותר מדי. אני מתעשת מהר, "היי מרינה, לטס גט רדי" אני אומר לה ומצביע על מקום בפינה להחליף בגדים.
תוך שלוש שניות היא מוכנה, בגד ים ביקיני צהוב מקשט את גופה, עורה הלבן כמעט זוהר באור הפלורסנט בחנות. "אוקיי, איי אם רדי" הכריזה שוב בחיוך. היא התיישבה לרגע על הכסא שבפינה ואז ראיתי אותה (אותם, אותן לא יודע).
כף רגל קטנטונת, לבנבונת, פיצפונת, אפילו לא כף, כפית.
כה עדינה נראית כאילו מעולם לא דרכה על האספלט הקשה או החול החם. כמו כל חייה דרכה על עלי ורדים בדרכה אליי, היום.
אצבעותיה, כמו כפתורים ורודים קטנטנים בקושי נוגעים בקרקע. צבע סגול בוהק מציפורניה על רקע הלובן הטהור של עורה שולח דגדוג נעים ישירות אל קצה הזין שלי. אני עם בגד ים בלי תחתונים, אני מפחד שהוא יתעורר ויאיים לפרוץ את חומת בגד הים שלי. בקצה אצבעה הרביעית ברגל ימין טבעת כסופה, מעוטרת בסמלי יין ויאנג, אני כבר מרגיש איך אני מתחיל להתנפח ומיד מסיט את מבטי ממנה.
במים היא שדה קטנה, בולעת בשקיקה כל מה שאני אומר לה, מבצעת מייד ומצליחה. כולה גמישה, חטובה, 'גנים טובים יש להם שם' אני חושב לעצמי. כל פעם שאני צריך, לדחוף אותה על גל אני מתרגש, ידי נוגעת לא נוגעת בכפית המושלמת, אני מתאמץ ממש לשמור על פאסון, אך מתחת למים אני מרגיש כבר לחץ מתבשל באזור המכנסיים שלי.
כל גל, שהיא לוקחת אני נושא תפילה אל השמיים שלא תפצע את הכפית, שלא תשרוט, שלא תקבל מכה, שלא שלא שלא. כל פעם שהיא חוזרת אני מתחנן שהפעם אזכה שוב להיות קרוב לכפית שלי, ואולי אולי אזכה לגעת בה, רק לחצי שניה, בטעות כזה, לא יותר.
בדרך חזרה קשה לה לדרוך על החול החם, האספלט בכלל לוהט. אני נותן לה את הכפכפים שלי בעונג, שתקשט אותם בכפית שלה. אני הולך לצידה נשרף באש, אך בראשי רק שומע את צליל צעדיה בכפכפים "טק טק, טק טק" כמו מוסיקה לאוזני. לרגעים מסוימים אני מרגיש את האספלט כמעט נמס תחתיי מרוב חום, אך כשאני מביט אל הכפית שלי אני נרגע, העולם נשכח, אני הופך להודי שהולך על גחלים.
אחרי שהיא הלכה עברתי בגולדה קניתי גלידה. "בגביע או בכוס?" שואלת המוכרת. "בכוס" אני עונה לה, "ותביאי לי גם כפית".