***אזהרת טריגר**
בעקבות השיחה האחרונה שלי עם המטפל שלי, החלטתי לחשוף קצת יותר לעומק מי אני, מה עברתי ומה עיצב אותי במהלך החיים שלי.
אז מי אני? מי הייתי?
עולל שפגעו בו, והוא עוד תינוק, ילד שהתעללו בו, אנסו והאשימו אותו והוא רק בן חמש.
ואז הנער, שבגיל 13 נגמרה הפגיעה וההתעללות המינית, אז נגמר האונס אחרי שמונה שנים.
ולרגע האמין שעכשיו יהיה טוב.
אבל הוא היה חריג. שונה. לבד.
העלם בן ה-17 שהבן זוג שלו נהרג בצבא, והוא עוד בכלל בארון.
הבחור בן ה-18 שעוד לפני שהתגייס, כבר עבר שלושה פיגועים, כבר ידע מוות ואובדן.
ואז, גיוס. שלוש שנים. שוב חברים מתים.
בן 22 משתחרר לעולם. סמים, זיונים. בלי אהבות. עם חבר אחד.
שנה אחר כך הוא מחליט לעצור. עבודה רצינית, תפקיד ניהולי בכיר. הוא הכיר מישהי, והם מפלרטטים והוא מרגיש שהיא באמת רואה אותו. היא נשואה.
אז הם החברים הכי טובים.
ואז יום אחד, הם מתנשקים וזה הופך לרומן סוער, אהבה כמו שמעולם לא חווה, לפחות עד אותו הזמן.
פתאום הוא מקבל יחס, חום.
חמש שנים הם יחד. אבל בנפרד. והוא לא מצליח לשמר מערכת יחסים נוספת.
הוא נכנס לדיכאון. היא פוגעת בו, בוגדת בו. רומסת אותו ונעלמת.
הוא נשאר שבור, בן 28 וכל מה שיש לו זה כאב.
הוא מנסה להתאבד ובולע את כל הכדורים בבית.
כותב מכתב ושולח.
פתאום בחילה. פחד. הוא מתחרט.
רץ לשירותים ומקיא כל הלילה.
בבוקר פונה לבקש עזרה. בפעם הראשונה בחייו.
הוא מגיע לפסיכולוגית, בתום הפגישה השנייה, היא אומרת לו ''אני מצטערת, אני לא יכולה להמשיך לטפל בך, אתה יותר מדי''
היא דחתה אותו. כמו כולם. שוב אשמתו. תחושה שמלווה אותו לכל מקום, כבר כמעט שלושה עשורים.
הוא נסגר בתוך עצמו. מפסיק לעבוד.
חוזר לגור אצל ההורים שלו.
לא עושה כלום כי הוא ב''שנת שבתון''.
הוא החליט בצדק שמגיע לו אבל, הוא לא ראה שהוא בורח. בעיקר מעצמו.
בתוך השנה הזאת, הוא מכיר מישהי, הם מתחילים לדבר והוא מוצא עצמו נפתח אליה.
מספר לה הכל. בלי שום סיבה הגיונית.
והיא לא נבהלת, היא לא בורחת, היא רואה אותו, חשוף, פגוע, פצוע ומדמם, והיא מושיטה לו יד. לאט לאט היא תומכת בו ועוזרת לו להתרומם.
הוא בן 30 מבין שהוא מתאהב בה והיא מצדה אומרת ''לא יקרה בנינו כלום''
הוא בסדר עם זה, כי הוא יודע שהם יהיו יחד.
ואז השינוי. הוא מתחיל טיפול בעזרתה, והמטפל שלו מדהים. יש בניהם חיבור, יש בניהם הבנה ושפה משותפת.
הוא מתחיל לשנות את מה שמפריע לו.
הוא בן 32 והם מתחתנים.
יש להם קשר לא פשוט. המון קשיים.
המון ריבים. כמעט נפרדים.
אבל בתוך הכעס והריב הם מוצאים דרך לדבר בצורה פתוחה וכנה עד כאב.
הם מוצאים את הדרך שלהם, זה לצד זו.
והם מתחילים לצעוד, יחד. עוזרים ותומכים במקומות הקשים. משוחררים.
והוא, ממשיך לגרד את הקליפות ומוצא אותי.
אני שמדבר על מוות ואונס, כאב ופחדים.
שכותב זימה ואלימות.
שיודע מי אני ומה אני ויודע שעוד יש לי המון ללמוד על עצמי - ולא מתבייש בזה.
שמנהל בשיתוף נישואים פתוחים פוליאמורים לאחת הנשים המדהימות
שיש לו הומור שחור, ששם כנות כערך עליון, שמאמין בכבוד לאדם שמולי.
שעומד על שלי, ולא מוכן לוותר על מי ומה שאני.
נעים מאוד,
אוליבר.
