דיברנו אתמול בעיקר על הארלי ועל המשמעות שלה עבורי.
הארלי ואני הכרנו לפי שנה וכמעט חודשיים.
נפגשנו בבאמבל מכל המקומות.
השיחה בנינו מיד קלחה, החיבור מולה היה כלכך נעים, חדש, מרענן ונכון.
מהר מאוד הגענו לקשר שליטה, זה מה שחיפשתי באותו הזמן.
היום אני יודע לומר שהגענו לשם מהר מדי.
פתחתי בטיפול את הסיבות לזה, והבנתי שלא הייתי בשליטה על עצמי. על הרגשות שלי.
והשתמשתי בקשר איתה כלוח הדהוד לכאב שלי.
בעצם מחקתי אותה. לא ראיתי את האדם מולי אלא רק את הצורך שלי.
הקשר שלנו התקדם וכלל שהתקדם כך הפך להרסני יותר, עבור שנינו אך בעיקר עבורה.
לא הרשיתי לעצמי להיות אני. לא הרשתי לעצמי להפתח ולהחשף מולה מתוך פחד. מתוך האבל שהייתי בו.
כשהקשר בנינו נגמר (והוא נגמר רע) הבנתי שעם כמה שניסיתי להתחמק מזה כן פיתחתי רגשות חזקים כלפיה והתאהבתי.
לפני פחות מחודש חידשנו את הקשר, דיברנו (ואנחנו עדיין מדברים) על הקשר הקודם, על הפגיעה.
זה חשוב לי בעיקר כדי ללמוד איפה ואיך טעיתי, כי מתוך זה אני לומד.
היום אני מרשה לעצמי להפתח ולהחשף מולה בדרכים בהן לא הרשיתי לעצמי בשנה וחצי האחרונות מול אף אחד, גם לא מול אישתי.
אני מרשה לעצמי להרגיש באמת.
אני מתאהב בה שוב ויותר עם כל שיחה שלנו, עם כל מבט.
אני אוהב אותה וכל מה שעומד נגד עיניי זה הרצון שיהיה לה טוב.
אני לא יודע לאן הקשר הזה יוביל אותנו, אני לא יודע אם הוא יהיה קשר זוגי או קשר זוגי שמשלב שליטה ובדס''מ או אם יהיה פשוט קשר קרוב ואוהב, לאן שלא יוביל.
אני כן יודע שהיא חשובה לי, שאני מתאהב בה שוב ושוב בכל יום.
אני עדיין מפחד פחד מוות להפגע, שינטשו אותי.
לעיתים אפילו מקנא לה. שזה רגש חדש עבורי.
אחד הדברים שהמטפל אמר אתמול כשאמרתי לו את זה - ''הנה טוויסט לאיך שאתה רואה את זה, אם תנכיח את עצמך האמיתי בתוך הקשר, לא תחווה נטישה, כי אתה שם''
בעצם מה שהוא אמר, תרשה לעצמך להפגע, לאהוב, להיות כל מי ומה שאתה.
ובזכותה אני עושה בדיוק את זה.
והכי חשוב, אני מתקשר, אני משתף ואני מקשיב.
הארלי שלי אני אוהב ומאוהב בך.
אני מקווה שאצליח להיות ראוי לך, בכל דרך שתבחרי לקבל אותי לחייך.
