נטול שם

אני זוכר, אבל כנראה עוד לא הגיע הזמן. אז אאחל בלב מרחוק :)

בו לא עוזרים הידע, נסיון החיים, הקשיחות או כל סופרלטיב אחר שאדם חושב עליו ופשוט, קופאים במקום בחוסר אמון, כאב, זעם ותסכול נוראי.

היום, שוב, הגיע רגע כזה.

יום שלכאורה היה טוב, מחויך, שמח, ועבודה מוצלחת, עד שבשעות הצהריים הגיעה הידיעה על התאונה בצפון.

בדרך כלל, אני מתעלם מדיווחים כאלה (לא סתם טוענים אצלי בעבודה שכולנו סובלים מפוסט טראומה), וגם היום, פשוט המשכתי בעיסוקיי, עד שנודע לי שם ההרוג.

ואז... הגיע הרגע.

והכאב התערבב עם הזעם התסכול והתמיהה, איך זה תמיד, דווקא אלה הטובים, אלה שאתה אוהב, אלה שאתה מלווה שנים בהתקדמות שלהם בחיוך תמיכה חום ואמפטיה כנה נטולת אגו אלא בחברות טהורה... דווקא אלה... הולכים .

אז טל יקירי... צר לי, כואב לי, תחסר לי, ולא אני לא מתנחם בעובדה שהלכת כשאתה עוסק במה שאתה אוהב. אני כועס, ומתגעגע.

לשבת במרפסת של המלון, לעשן סגריה ולהכנס לאתר. (פרסומת סמויה)

אחרי יום ארוך, שכלל את אסף אמדורסקי, אפרת גוש, מרצדס בנד, קורין אלאל, תיסלם, שלום חנוך ומתי כספי.

כל שנשאר לי זה לספר שאני מתגעגע ולאחל לילה טוב :)

זה לא סוד שעברתי תקופה לא קלה בשבעת החודשים האחרונים, תקופה בה למדתי להתמודד עם קשיים רגשיים המותירים צלקות שככל הנראה ילוו אותי לאורך חיי. יחד עם זאת  בסופ"ש אחד קצרצר, הגיע הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, והחיים שתמיד חשבתי שהם יפים, חזרו לחייך אלי... ושוב הבחנתי שיש אמת כזו או אחרת במשפט "הכי חשוך לפני עלות השחר" אבל אתחיל קצת לפני...

4.3.23

באלוהים זה היה יום קשה… אחד הקשים בחיי.

לא אהבתי את הרעיון לנסוע לדירה שלה לאסוף את השקית. חשבתי נפגש לקצר נחליף מילה או שתיים ונפרד. מאין ידעת בכלל שלא זרקתי את המפתח ?

ידעתי שזה יהיה לי קשה. חמש הדקות שלקח לי להגיע מהכפר לדירה שלה נדמו לי כנצח, החנתי, ופשוט לא הייתי מסוגל לצאת מהרכב.

בסוף, קמתי פתחתי את הדלת אותה פתחתי מאות פעמים בעבר, ונכנסתי לדירה.

הרוב נראה בדיוק כמו פעם, מלבד מיקום השולחן שדיברנו עליו בעבר.

על הקיר עדיין המדבקה … מה פספסתי מה שלום…..(אני)

הריח שלה הכל כך מוכר וכל כך חסר אפף אותי לגמרי.

לא ידעתי מה לעשות, הסתובבתי בדירה בחוסר הבנה מוחלט של מה בעצם המצב הנפשי שלי.

הבטתי סביב והכאב הלך והתגבר מרגע לרגע. צורב, ממוקד, מעלה דמעות ומרסק לב.

כאב שחשבתי שכבר חלף.

נכנסתי לחדר שינה, הבטתי במיטה בה העברנו כל כך הרבה שעות של אינטימיות ואהבה.

זכרונות כל כך רבים צפו ועלו, והיא חסרה לי יותר מתמיד.

על המדף הקטן הונח הצעצוע שלה… ועטיפות קונדומים משומשים…

אספתי את השקית ואת המדף שמעולם לא נתלה, הבטתי שוב בדירה.

נעלתי את הדלת אחרי…נעלתי אותה מלבי…

והלכתי.

ארבעה ימים אחכ..

כמעט שעתיים טיסה, קצרצרה, וכל כך הרבה מחשבות לאורכה

חוסר מושג מוחלט לגבי מה ואיך יהיה

האם הדמות שאני משוחח איתה תתגלה ותרגיש לי כפי שחשתי בשיחות ?

נחיתה, שולח הודעה... אין תשובה

ממתין בתור לביקורת דרכונים, פוסע לרכבת, מגיע למלון ... עדיין אין תשובה .. הגעתי לשוא ?

אחרי שתיים בלילה.. הודעה.. נרדמה. מחייך לעצמי, תירוץ מנומס לנפנוף ?

למחרת.. היא מגיעה...

תואמת לחלוטין את מה שדמיינתי, מחזיק בכח את החיוך שמפציע ללא רצון

לא, לא אתאר לכם את מה שאתם אוהבים לקרוא

אציין רק שהיה מעל ומעבר לכל חלום שהעזתי לחלום

חום, רגש, תשוקה, רטיבות, זיעה ובסופו של דבר

חיבוק עוטף שהגיע לה ומילא לי את הלב שוב

וכאילו מבלי משים, כשניה, חלפו להם 48 שעות 

48 שעות שהעבירו אותי מהמקום בו הייתי למקום חדש

בלילה האחרון יצאתי מהמלון, חייכתי לעצמי

חשתי את הלב זונח את הכאב, התסכול, הכעס ומתמלא פשוט בחום ורגש

צילמתי את הרחוב... ובבוקר... טסתי חזרה

תודה לך   מכל הלב  שחזר לפעום

היום, בדיוק חודש, ובדיוק חצי שנה

למען האמת, היום אין בי לא רצון ולא יכולת לכתוב

המחשבות רצות באי סדר כאוטי בראש, מסרבות להתכנס לניסוח הגיוני

המוות של אדם קרוב, והפנמת היותו סופי ומוחלט, מזעזע

כאב שמתנקז לנקודה אחת חדה שקשה לעמוד בה

האובדן של אהבה שהיתה, כואב גם הוא, באופן אחר

כאב שמסרב לעבור בדבקות ועקשנות

אבל בסופו של דבר, עם כל הדמיון בין שני האובדנים

האחד הוא אובדן של אהבת אם שאין חזקה ממנה

ואין חולק על קיומה

השני הוא אובדן של אשליה עצמית על היותי נאהב

ואהבה שספק בליבי אם היתה

כך וכך לאבל שלבים משלו, החיים ממשיכים

והם, יפים 

עוד חודש עבר, אחרי לילה נטול שינה, יושב בסלון מקליד את עצמי לדעת.

בחדר ליד, אמא ללא הכרה נושמת את נשימותה האחרונות

חושב על אינספור דברים בו זמנית

חושב על אמא בחדר השני, מנסה לנתק את התחושות מהדברים שיש לבצע

ובעיקר חושב... שלא יכאב לה

חושב עליך, חושב על מילים שאמרת הצהרות שהצהרת ופנים שלבשת

בעיקר חושב על עד כמה האהבה מעוורת ועד כמה נטול חשיבות הייתי

חושב כל הזמן חושב מייחל לקצת מנוחה למוח...