התיישבתי על המיטה, לבשתי את הפיג'מה הזו שאני לא אוהבת.
אני תמיד אומרת לעצמי לזרוק אותה , ואיכשהו תמיד מקפלת אותה ומניחה אותה מאחורי כל הבגדים .
הוא פתח את הדלת , הסתכל עליי..
על הגוף שלי.
על הרגליים שלי, וגם על הצמיד לרגל שהוא הכין לי .
הוא חייך.. כי הוא יודע שלא אהבתי את הצבעים שלו אבל שמתי בכל זאת, כי זה ממנו.
ואז הוא התיישב מולי , התקרב אלי קצת, לראות שזה בסדר..
בכל זאת.. איך תתקרב לחיה פצועה שבכל רגע כשאתה בא ללטף אותה, ולהרגיע.. היא חושבת שאתה כאן כדי להכאיב?
אז ייאמר לזכותו שהוא עדיין, מוודא בכל פעם מחדש.
"נו את רואה? , זה לא היה כל כך קשה .. , כמו שחשבת" .
איך אפשר בכלל להסביר כמה כל צעד שאת מוכנה לעשות, מלווה במליון מחשבות?
וגם אחרי שהעזת, את שונאת את הרגע הזה כלכך , אז כבר עדיף בלעדיו.
אמרתי לו..
"אתה חייב להפסיק לנסות לעטוף אותי ולחבק כי זה לא יעזור, אל תהיה טוב ,
אני לא מסוגלת לקבל את זה.
לא עכשיו.
אני צריכה שתציב לי מראה מולי, ותאמר לי כמה אני נוראית.
אתה לא מבין שבלי הכאב הזה לא הייתי מצליחה להבין שאני מסוגלת להרגיש?"
דווקא האנשים שהכי קרובים אלייך , דאגו להזכיר לך שאת לא ראויה.
כל יום, כל פעם עוד קצת.
הרי אתם לא זוכרים את הרגעים שהייתי באמת מאושרת נכון?
שכל מילה טובה שנזרקה לכיוון שלי חיבקתי ועטפתי בשני הידיים?
שבאמת הצלחתי להסתכל במראה ולנשום?
ולקבל?
אז ברגע שמכאיבים לך כל הזמן את מבינה שאת חייבת להגן על עצמך, את לא יכולה להרשות לעצמך להתפרק כל פעם מחדש,
את הרבה יותר חזקה מזה.
אז אל תשאלו לאן הילדה הזו נעלמה , כי קצת אבד לה הברק בעיניים,
וגם כי קצת קשה לה לשחרר, אבל היא שם.
נמצאת במקום הכי מדויק עבורה , ולא בטוח שהיא רוצה לעלות חזרה.
יודעת שמי שבאמת יצליח, ירוויח עולם שלם שלא דומה לשום דבר אחר.
אז היא פשוט עדיין מקווה לקבל את הכאב במידה המדויקת שכל כך עושה לה טוב.. וגורם לה להבין שהוא יישאר, גם בבוקר שאחרי.