סופר גירל או סופר נובה ?¿

החור הרביעי, אף פעם לא בטוחה אם הוא נמצא בפתחו של הלב או בעומקו, בכל מקרה זה החור שהבעלות עליו היא האבסולוטית ביותר, היא המשמעותית. אם קיבלת בעלות עליו, כל חור נוסף שלך ממילא. וכשהחור הזה נחדר ומתמלא, הלב פועם בחוזקה, בעוצמות מבלבלות, מטשטשות חשיבה נכונה, מטשטשות ערך עצמי וזהות. וכשהוא נפער, הוא יכול להגיע למימדים עצומים שמתמלאים בכאב מיותר. 

ואני, זונה של החור הרביעי. נחדרת בעוצמות מבלבלות, שוכחת את עצמי, חשופה לפגיעות, מאפשרת לפעור ולהכאיב. לא עוד. 💔

לפני שנה בערך העלתי פוסט "לבקש להתעקש על מי שאת. יש לך אותך". השיר הזה הגיע אלי ברגע של משבר, כשהקרקע עליה צעדתי לא היתה יציבה במיוחד. ומישהו שצפה אמר לי אחר כך, בחצי אמת וחצי עקיצה מזלזלת "עכשיו תרוצי לעשות קעקוע כמו כל הבנות בקליפ". אני זוכרת שעניתי לו "אמנם יש לי אותי, אבל רק כשארגיש שלמה וסומכת בבטחון מלא שיש לי אותי, אני אעשה". אחרי שנה הזויה, מלאה ברכבות הרים שלא כולן סיימו עדיין את מסלולן, היום הזה הגיע, היום עשיתי.

שנת המתנות שלי תכף מסתיימת, אבל היום יש לי אותי. Betty❣️.

יש רגעים מטאפיזיים, כשהגוף מתנתק ואני מרחפת בין חלום למציאות. בין החומר לנפש. והרגע שמגיע אחריהם הוא זה שנשאר לי צרוב בזכרון וממשי, הוא הרגע שמאפשר לי להמשיך לחלום.

וו החלומות שלי. מטאפיזיקה במיטבה.

Betty❣️

הייתי רוצה להיות מסוגלת לחיות יום ביומו. לקום כל יום מופתעת "מה יהיה היום?". לדעת איך היום שלי מתחיל בלי לדמיין אפילו איך הוא ייגמר.
הייתי רוצה להיות מסוגלת לחיות יום ביומו, בלי הצורך הבלתי נשלט הזה שלי לתכנן הכל מראש. להיות מסוגלת לתת לדברים לזרום ולקבל אותם כמו שהם, יקרו או לא יקרו, לחיות איתם בהשלמה.
אמממה... אני לא. לא מסוגלת לחיות באי ודאות. זה הקושי הכי גדול שלי. חוסר הבטחון שלי, המקום שמערער אותי.
כשמישהו קובע איתי שעה ומאחר, אני נלחצת. כשמישהו אומר לי נדבר אחר כך ונעלם אני נפגעת, כשמישהו מבטיח לי הבטחות אני ננעלת בציפייה שיתממשו. אני חוטפת אלרגיה כשאומרים לי "בהזדמנות/נראה מתי יצא לי/נדבר ונקבע" וכאלה..
וכשאני כל כך רוצה משהו, מעומק ליבי ובמחשבה בלתי פוסקת עליו, אבל נמצאת בחוסר ודאות מתי הוא יקרה, אני נהיית מתוסכלת. ואז, חוסר הודאות והתסכול מתערבבים עם מחשבות זדוניות ורעות אחרות, פולשים לי לחלומות, משבשים לי את הלילה ואת היום.
קרש ההצלה שלי הוא היומן שלי, שם הכל מתוכנן מראש והכל ודאי. נתון לשינויים אבל ידוע מראש.
ולמדתי, שלא חייב הכל כאן ועכשיו, רק צריכה לא להיות בחוסר ודאות ולדעת שהכל מופיע ביומן, שיש סנכרון ומה שאני כל כך כמהה אליו מופיע עם תאריך יעד והכל מתוכנן ויקרה בזמן שלו.

ובעצם כל מה שאני צריכה, זה אי. אי של ודאות.

Betty❣️

שתיכנס בדלת
ותמצא אותי על ברכיי מולך
תאסוף אותי אליך, תעטוף, תצמיד שפתיים ולא תשחרר כל הדרך בין החדרים.
תחנוך.

Betty❣️

סדום.

ועמורה.

_{תודה Daddy. .אוהבת'ך, אוהבת איתך.} 

Betty❣️

אורזת חיים. אורזת זכרונות. כבר חשבתי שנפטרתי מהם, שהם כבר מזמן לא חלק מחיי אבל הם ממשיכים לצוץ ולהציף.
זורקת, ממיינת, חלק מכניסה לקרטון נוסף שלא ייפתח אף פעם וחלק מסמנת לפרוק מייד בתחנה הבאה, אבל הפעם, הכל נעשה ממקום חזק, שמכוון אותי הלאה, שמדליק פנס גדול ומאיר את כל הטוב עכשיו.

Betty❣️

והשעה רק שש בבוקר ועוד לא התעוררתי כי אני בכלל לא ישנה,  אולי הגיע הזמן פשוט לקום מהמיטה. לשטוף פנים, להעלים את כל המחשבות עם הזרם של המים. לילה בלי שינה, מקיאה מרוב לחץ, הבטן מתכווצת מגעגועים אל הקטנה, הראש עובד שעות נוספות איך עוזרת לגדול להתבגר ולהתגבר על הפחדים, ואיזו אמא אני בכלל אם החיבוק שלי לא מציל אותו?
ומה בכלל אני יודעת על החיים, שהרשתי לעצמי לצאת אליהם בכזו סערה, ואיך אני עוברת את היום, היום הזה שכל כך ציפיתי לו והשתבש לי בשנייה? ומרגישה מטופשת ונבגדת כי האמנתי שבתאריך המיוחד הזה קיבלתי שמירה והגנה ואז נזכרת שהוא מת בדיוק היום לפני 32 שנה, אז מה ציפיתי ממנו פתאום היום?
ואני בכלל חולמת על לברוח, שהאחד שאני אוהבת ורוצה יברח איתי מכאן, שיבריח אותי לאיזה יום יומיים של ניתוק וחופשה מהמציאות והשגרה. ומסתכלת סביבי ומבינה שאין לאן לברוח, כי השעה כבר שש בבוקר ואני חייבת לקום מהמיטה. עוד יום של לארוז את חיי בתוך קרטונים ולהתמודד עם הטוב שבא.

אני צריכה כאב. מזוקק. מדויק.

בעיקר, כדי להשתחרר מכל לחץ וכאב אחר שאופף אותי עכשיו.

ואולי בעצם כל מה שאני צריכה זה את החיבוק העוטף שיחזיר לי את כל הכוחות שאיבדתי בדרך.

שישי בערב. מעבירה את הערב עם חברים טובים. הכח והחשק לצאת נגמרו היום. יושבים וצופים ב'חתונמי'. פריים טיים שהשתלט על חיינו. אף פעם לא צפיתי בריאליטי בכזו אדיקות עד ששקעתי לתוך חמש דקות בפרק הזה, חמש דקות של מראה שניצבה מול עיניי. כל הזמן תהיתי ושפטתי וביקרתי 'מי האנשים ההזויים האלה, שחושפים את עצמם ככה מול כל העולם ואשתו ונותנים לאיזה פסיכולוג בשקל עשרים ללמד אותם איך חיים' ואז זה הכה בי. הבחורה שיושבת שם היא אני. לגמרי אני. זאת שיודעת מה היא רוצה מעצמה, מה היא רוצה מהחיים, זאת שבכל דבר שהיא מחליטה לעשות היא מצליחה ובגדול, זאת שכולם סומכים על שיקול הדעת שלה, זאת שתמיד מכוונת מטרה ומדוייקת בהכל. עד שזה מגיע לרגש.

כי כשהרגש והלב עובדים אצלה, פתאום 'החזקה' נעלמת. חוסר הבטחון משתלט עליה והיא אבודה.

ולרגע חשבתי שאני מדמיינת, לא... אין מצב שזה באמת ככה, שזו מראה. עד ששמעתי את הקולות של אלה שיושבים סביבי ושואלים בחצי עקיצה חצי אמיתה 'מעניין כמו מי היא נשמעת...' . כמוני, הבנתי, נבהלתי. 

בדיוק כמוני.

גיבורת על עד לנקודה שהרגש מתחיל לעבוד ואז זקוקה לחיזוקים, לבטחון, לוורבליות שמעבר למעשים, לאמירה הבלתי פוסקת שהיא רצויה, שהיא נחוצה, שהיא נאהבת, שהיא מתקבלת כמו שהיא בגלל מי שהיא. שהיא מושא הכמיהה והרצון לביחד.