סופר גירל או סופר נובה ?¿

לא אני.

**הִתְפַּקְּחוּת - הִתפַּתחוּת כישרון לנהוג בתבונה כדי שלא להיכָּשל מתוך תמימוּת (האקדמיה ללשון העברית)

והוא אומר לי
יש לך כל כך הרבה בטחון עצמי ומול גברים הכל מתמוסס.
מול גברים אני קטנה. ילדה.
- ואת פגיעה. ונפגעת.
No more
אני עונה לעצמי וגם לו.
לימדת אותי הרבה דברים, התבוננות עצמית מטורפת.
אני במודעות, מודעות גבוהה לעצמי.
- את מתמסרת עמוק, שזה טוב. אבל את חייבת ללמוד לזהות.
מזהה, מזהה. כי היום, מזהה כבר קודם את עצמי ויודעת למי ההתמסרות הזו מגיעה. רק מטעויות לומדים  ואני, אני תלמידה מצטיינת.
אני לא שפחה, לא כלבה, לא זונה, לא חור.
לא צריכה חינוך ולא ניתנת לאילוף.  רק לזה שיכיר בכך שאני אישה-ילדה שלו שיודעת היטב את מקומה.  נשלטת שהיא חברה, בת זוג, מאהבת ושותפה. מלאה. והנבחר, השולט שיהיה רק שלי, הדאדי שיהיה רק שלי,
הגבר שכמותו עוד לא היה,
זה שיעטוף אותי, שיכיל אותי, יאהב אותי, יעצים אותי, יעריץ אותי. ואני אהיה כל עולמו.
הוא קודם ירצה בכך, ירצה להעניק ולאהוב אז יקח יקבל. אהיה ואני כל שיִרְצֶה וְרוֹצָה בשבילו ובשבילי.
כל אלה וגם אוהבת, צייתנית, מרצה, משמחת, מתאימה, מספיקה, משלימה את החסר, מענגת, מפנקת, בנתינה וטוטאליות מלאות. בזמן הנכון, לאדם הנכון.  יודעת מי ראוי לקבל את ההתמסרות שלי וראוי לקבל אותי הילדה, הקטנה. וכשהאחד הזה יגיע, (הוא בדרך, בטוחה) הוא יהיה שלי באותה מידה שאני שלו.  באותה התמסרות כלפי, מצידו ומצידו.

רגע של שבת והתפקחות.

רגע של betty❣️

יש בי הרבה מאוד

אומץ. 

לשנות את כל מה שזקוקה.

יש בי הרבה מאוד 

פחד לקבל את השינוי.

ויש בי תודה ענקית לעצמי על כך שמכירה בפחד ומתמודדת איתו.

יש לי תודעה מה טוב ומה רע, עבורי.

יש בי הרבה כח ומוטיבציה לבחור בטוב אשר לו אני ראויה. 

יש לי אותי שסולחת לעצמי. 

יש לי אותי שיודעת להתגבר על החששות 

והמחשבות שאולי הטוב לא יגיע, שאולי לא אצליח לבד, שלא אהיה במקום המדויק, שאולי לא יגיע האחד, שלא אסתדר.

יש לי אותי שיודעת להתגבר על הפחד שמא אחזור על טעויות העבר רק כדי להרגיש בטוחה. יש לי אותי שיודעת שכשיגיע האחד הוא יהיה כאן לחזק ולהעצים. שהוא יהיה כאן עבורי כי ירצה בי, יאהב אותי ויהיה כאן מתוך כוונת אמת ואני לא אתפשר. 

יש לי אותי שיודעת שהכל לטובה.

יש לי אותי שיודעת שאני עולם ומלואו ומסוגלת להכל.

יש לי אותי שיודעת לדאוג לעצמי ולהיות כאן בשבילי גם אם כרגע זה רק אני מול כל העולם.

שנת המתנות של ❣️Betty,

קיבלתי את המתנה הכי טובה עבורי.

קיבלתי אותי. בלי פחד.

גל חום
מרגישה אותו מדגדג את קצות כפות רגליי
חורך בין האצבעות ומטפס לאט, צורב
עולה מן הקרסוליים ונכרך על רגליי
עוטף, מתפתל, שורף.
מלטף.
כמו להביור הוא מצית את זרם נוזל הבערה שמטפטף כנגדו על ירכיי
והזרימה מתגברת והחום מתפשט
כבר בלתי ניתן לכיבוי או עצירה
והחום עולה וסוחף את גופי,
מסמן
מתניים, בטן, פטמות ההופכות לאבן לבזלת שרופה
צווארי בוער ורק יד הסוגרת עליו מקררת קמעה
לפני שישארו שפתיי שתוקות ויעלה החום עד לראשי
ואאבד עצמי בלהבה.

Oh what a lovely way to burn
Betty ❣️

Dance...

מתי זה ירגע בי ?
מתי זה יפסיק לגעת בי ?
כל יום שעובר אתה פוגע בי יותר. חושבת לעצמי, אולי היה עדיף כבר קודם.
ראש טמון באדמה, עיניים עצומות,
לב שלא מאפשר לעצמו לכאוב
ובלי מחשבות.
אני שפחה שתבעה את חירותה ולא יודעת מה לעשות איתה.
ובזמן שנתתי לך את כל כולי ואתה ראית בי כפויית טובה, בחרתי לברוח ולהעניק את החופש שלי לאחרים, גם אם זה לרגע, עד שאצטרך להתמודד איתך.
ועכשיו, יש לי חופש מוחלט
ממך,
מאחרים,
ואני לא יודעת מה לעשות איתו החופש הזה.
ובכלל זה חופש זה ? אין בו אמיתה אחת כי ממשיכה להיפגע, מאחר(ים)
וממך.
מאחר(ים) כי נשארתי בכאוס גדול. כי חוויתי פגיעה שבלבלה אותי ותחושה של נטישה, בדיוק כשהייתי צריכה עוגן, כדי לא להישבר בזמן שעזבתי אותך, כדי לדעת לקבל את החופש שלי באהבה. מאחר(ים) כי לא ידעתי להכיל את האגו שלי שנפגע בגלל הויתור עלי ועל מה שיכול היה, להיות עבורי. כי לא יודעת להתמודד עם המחשבה שלא רצו(ה) מספיק, לאהוב אותי בחזרה. כי התמודדתי עם הפחדים בדיוק כשהייתי צריכה תמיכה. כי הייתי צריכה שִׂמְחָה.

ממך, בדיוק ההיפך.
כי אתה עוד אוהב, מעולם לא ויתרת. אמנם המשכת הלאה לחוויה הבאה, אבל במילים שלך מולי, במעשים שלך כלפי אתה ממשיך תמיד לייצר פגיעה. עֶצֶב.
ממשיך להציב אותי במקום קטן ולא מרצון שלי או בחירה. קטן ובזוי, שפחה שהטמעת לאורך השנים בדי-אן-איי שלה את זה ולא יודעת איך לבחור בחופש שלה.
שפחה שלומדת היום לגעת בעצמה.

שבת שלום, Betty❣️

כשראיתי אותה על המסלול בפעם הראשונה, ילדה בגובה ובמידה הנכונה. לא היפה ביותר אך נראה שהמסלול נועד עבורה בלבד. צעדים בטוחים בעקבים שלא היו מביישים אף אישה בוגרת, צעדה הלוך ושוב על המסלול בטוחה בעצמה וביכולותיה.
עם מי את פה ילדה ? שאלתי אותה כשנחה לדקה,
'עם אבוש' ענתה לי מחוייכת והפנתה מבט כדי שאראה אותו עומד וצופה בנו מהצד.
'ואמא ?' הוספתי ושאלתי.. 'אמא, אההה.. בטח בחוץ. עסוקה עם אחותי הקטנה'
'וככה בטבעיות את צועדת על המסלול ? הרי את אפילו לא נערה'. 'ככה אבא מקפיד ללמד אותי. שתמיד אשמור על גב זקוף והליכה בטוחה' ענתה והמשיכה, 'לפני שאני עולה למסלול אבא בודק הכל, מי המאפר, הצלם, התאורן, מה לבשתי וכמה אהיה חשופה. הוא למד את המסלול, מכוונן אותי היטב ורק אז מתיישב לצפות מהצד. אם אני מתבלבלת, מביטה לו ישר בעיניים והכל מסתדר'.

עשור וקצת אחרי, נפגשנו שוב. המסלולים השתדרגו, נראים תלת מימדיים לפעמים והתצוגות שמיימיות. בחיוך ענק ניגשתי ואמרתי לה 'עבודה טובה עושה אבא' 'תראי איך התקדמת'. ואז גילתה לי סודה , dad is dead for a long time.
הסתכלתי לצדדים וראיתי את אמה, יושבת שם מכונסת, עסוקה. היא קלטה את מבטי ואמרה, 'כן, באתי איתה. אבל באתי כי היום יום שלישי והייתי צריכה להחליף את אחותי.. כי ביום שלישי, לא בא לה'.
נפרדנו בחיוך והבטחתי להמשיך ולעקוב אחריה וכך היה. בהמשך ראיתי אותה צועדת בסוגים שונים של מסלולים. לפעמים התמונה שלה קפצה לי באיזו כתבת שער בעיתון או פרסומת ולפעמים שכחתי מקיומה.
לפעמים היה נדמה לי שאני רואה אותה יושבת בקהל אך לא הייתי בטוחה. מידות גופה כבר לא היו כשהיו, אך יום אחד, החיוך שלה הסגיר אותה. ניגשתי. היה נראה כאילו צל ענק שוכן מעליה והיא קיבלה אותי בחיבוק ענק, כזה שמזמין שיחה. שאלתי, התעניינתי לאן נעלמה ומה קרה. והיא ענתה 'החיים, בית, משפחה, שגרה' אך היה נדמה שכל מה שהיא חפצה להגיד זה שהיא אסירה שצועדת במסלול בתוך חצר סגורה. היא סיפרה סיפור יפה, דקלמה בעל פה תסריט מושלם שהיה נראה כאילו נכתב מראש במוחה על האיש שלצידה, על הבית שבנו והמשפחה שהקימו, אך כל מה שהדהד מקולה היה 'אני רוצה לברוח, יש לך חבל הצלה ?'
שאלתי אותה מה היא עושה כאן והיא שיתפה, אני מלווה אחרים במסלולים שלהם, מלמדת, מנחה, נמצאת כאן עבורם לכוון על מנת למנוע נפילות. ושוב מה שהדהד זה שהיא כאן כדי להיות מוסחת מהנפילה. שלה.

בחורף הזה, פגשתי אותה שוב, ביום גשום אחד. מעל 30 שנה חלפו מאז פגישתנו הראשונה. היא פשטה את מעילה, הבטתי והבנתי שהאישה שהפכה להיות, אחרי הכל, עודנה ילדה.
היא נראתה לי רזה יותר משהיתה, הצל הגדול סביבה נעלם והיא עדיין זקופת גב, קורנת ומפזרת אור סביבה. סקרתי אותה ונעצרתי על העקב הנמוך לרגלה. היא הנהנה כאילו מבינה שאני תמהה לפשר העניין ומייד הסבירה.
'שיניתי את מסלול חיי. בדרך גם היתה מהמורה. עשיתי פנייה לא נכונה בעקבים גבוהים בספרינט'.
ומי הרים, דאג, עזר ? את פה לבד... 'האמנתי בשומר שנקרה אל המסלול, שיאיר לי את הדרך. נו את יודעת, הם עובדים כאן במולטי תפקיד שכזה, התפקיד הכי חשוב. אחראים על המסלול, התאורה, התפאורה. אבל ברגע האמת, מתגלים כבלתי מוכשרים מספיק לתפקיד, לאחריות הגדולה ונוטשים עמדה'.
'אז כמעט נפלתי, נחבלתי, דיממתי קצת' 'ניסיתי רופא כזה או אחר' 'ועכשיו, הנה הרגליים החלימו. הצלקות הטשטשו, יש משחה מצוינת לזה' היא הוסיפה ואמרה 'והן חזרו להיות יציבות ויפות כמו שהיו'
'ואני חוזרת למסלול. רק שומרת לא להיכנס לעקבים גבוהים מדי, עד שאחזור כל כולי בחזרה'. היא המשיכה וסיפרה, שלקום לבד זה הדבר הכי קשה. עבורה.
אבל גם את זה היא עוברת בגבורה ושעוד רגע גם הלב יגיע שלם. בנתיים הוא נח לו על אדן החלון, מתחמם מהשמש הקרה.
איחלתי לה המון בהצלחה. היא חייכה שוב חיוך ענק, כזה שתמיד אפיין אותה ועם שיניים חשופות ובלשון חדה אמרה, 'כן, עוד רגע עולה. המסלול הנכון מחכה לי. מסלול מואר קדימה' 'עוד לא בחרתי אותו במדויק, עוד לא החלטתי מי יכוון את התאורה, יאפר, יצלם, מי יהיה בעמדת השמירה, אבל יודעת שהמסלול שלי מוביל אותי בדרך הנכונה'
אמרה ויצאה.

(Betty❣️)

Betty❣️