מחשבות ההופכות למילים...

המון בחירות אנחנו עושים בחיים. 

האם יש דבר כזה בחירה לא טובה? 

או בחירה נכונה? 

למה חייבים לבחור בכלל? 

הפעם החלטתי לבחור בארק, משקה אלכוהולי בין הזולים והלא בריאים שיש. 

והבחירה היא לא כזו פשוטה, יש לי בר עמוס אלכוהול מיטב הוויסקי עם בקבוקים מעל 400 ו 500 שקלים.  

מותגים ואוספים שאין לכל אחד. ומכל האוסף בחרתי בארק. 

למה ?

נ.ב

אני בכלל לא אוהב ארק

" אני אוהבת את החבלים אדומים, סטיספייר, ואותך "

אלו המילים שלה רגע אחרי שהונילית שלי גמרה, השפריצה את האורגזמה שלה  (אולי החזקה שלה עד היום) הבוקר. 

2 חבלים אדומים באורך 3 מטרים כל אחד, כל חבל מיועד לקשור כל יד בנפרד מפרק כף היד אל בסיס המיטה ומשם לכף רגלה כך שמנח גופה כמו מומיה, אך מומיה מופסקת, מופסקת ומחכה. 

מחכה למגע הבא שלי

מגע שרוקד בין האצבעות שלי, לשון וכמובן הסטיספייר. 

דק' לא ארוכות מידי והיא כבר אחרי 2 גמירות, גופה רועד, רטיבות עוטפת את ירכייה, שלולית מושלמת נצבעת על הסדין הכחול. 

המבט שלה מעופף, בית החזה שלה עולה ויורד בנשימות כבדות, האגן שלה פועם. 

ואז החלטתי לנסות שוב להשפריץ אותה. 

סטיספייר מצד אחד עושה עבודה מושלמת על הדגדגן שלה, בקצב אחיד, עדין ומדויק. 

ובתוכה 2 אצבעות, מענגות ומקרבות אותה לאורגזמה נוספת. 

וברגע הנכון, ברעד הבלתי נשלט של גופה, בגניחה הכל כך יחודית לה. 

2 אצבעות מפסקות את הדגדגן שלה, הלשון שלי מחליפה את הסטיספייר (שעשה עבודה לא רעה בכלל) 

ואני מלקק, יונק, מזיין אותה בקצב הנכון לה, הרטיבות מגיעה. 

ואיתה ההשפרצה, הרעד, הגניחות. 

ברגע המדויק הזה אני משחרר את החבלים מכף רגלה. 

ופשוט מתבונן בגופה רוקד וגומר מולי ללא שליטה 

מקודשת, מקודשת, מקודשת. 

אף אחד לא מכין אותנו להתמודד עם אובדן. 

אובדן של צעצוע שהיינו ילדים קטנים. 

אובדן של אהבה בחיינו היותר בוגרים. 

אובדן של זוגיות. 

והכי גרוע אובדן של אדם קרוב לליבנו. 

היום זה חצי שנה לאובדן האישי שלי, לפני חצי שנה איבדתי את אבי, הוא היה אדם חולה בשלל מחלות אך כל כך חזק בנפש . 

תמיד צחק, חייך, אמר את המילה הנכונה, אפילו מבט הספיק בכדי להבין מה הוא חושב. 

המשאלה האחרונה שלו היתה לראות אותי ואת זוגתי, ולשמחתי הצלחנו להגשים לו אותה, הוא אומנם לא הגיב במילים, או חיוכים או בצחוק שעמדנו ליד מיטתו. 

אבל הגוף והנפש העייפה שלו הגיבו. 

הוא הגיב למגע שלי, לקול שלי 

בכל נגיעה שלי על פניו הדופק שלו עלה. 

בכל פעם שזוגתי פנתה אליו

"*** אתה שומע אותי, אנחנו פה רצית שנבוא, אנחנו כאן. תחייך אלינו "

מאז שאבא עזב אותנו, חגגנו חגים בלעדיו, וימי שישי, 

ובעוד כמה ימים נחגוג חגיגה גדולה, איחוד משפחות 

והוא לא יהיה לצידי, הוא לא יחייך אלי, לא יזיל דמעה מהתרגשות, לא יגיד לי מילה טובה. 

אבל אני בטוח שברגע הזה הוא יהיה איתי, איתנו. 

שוכב בסלון ובמביט מעלה אל השמים,

חותם בדמעה. 

רגע אחד מיוחד,  עומדים ערומים זה מול זו. 

אני בדיוק יצאתי מהמקלחת אחרי עוד אימון קשוח

היא נמרחת לה בקרם מול המראה. ו

המבט שלה משתנה ואני יודע שזה קורה

"התגעגעתי לחבלים שלך, תקשור אותי" 

היא כבר לא כל כך ונילית. 

נ.ב

קשרתי אותה

הגמרתי אותה

השפרצתי אותה

 חיבקתי אותה

נשקתי לה. 

זה לא חדש שיש לי פטיש ידיים כתבתי על כך בעבר, אבל לא כל אחת מציתה בי את הפטיש הזה, את הצורך הזה שחבוי עמוק בתוכי, את המבט הבלתי נשלט שלי על פרק כף היד, על האצבעות, המפרקים, הציפורנים, כף וגב היד, המבט, המגע יכולים להעיף אותי למחוזות אינסוף...

כבר מהתמונה הראשונה שקבלתי ממנה שבה אצבעותיה מונחות על קלידי הפסנתר באופן מושלם, כמעט ושמעתי את המנגינה דרך התמונה

התמונה השניה שבה היא מחזיקה בג'וינט באלגנטיות נהדרת אצבע על אצבע עוטפת בעדינות רבה ומקרבת אל שפתייה, גרמה לי לישר מבט

בתמונה השלישית היא חפנה את שדייה בחושניות כך שעוררה את הדמיון שלי פי כמה וכמה

התמונה הרביעית  לא איחרה לבוא ובה הדילדו זכוכית שלה מוצג בין אצבעותיה

בימים האחורנים היא שלחה לי את היד שלה מחזיקה בפרח, אבטיח קר, כוס נס קפה, בירה וכו'...

ואני, מסתכל שוב ושוב בתמונות ובוחן את היד שלה, את פרק כף היד, את המפרקים, את האצבעות, את הלק, את האלגנטיות שבה, את העדינות, את הנתינה והתמסרות. 

כן את כל זה אני רואה, מרגיש.

אני רוצה את היד שלך בשלי

אני רוצה את היד שלך קשורה

אני רוצה את היד שלך מובלת על ידי

אני רוצה את היד שלך נוגעת בי

פשט להרגיש, פשוט יד.

כן, יש דבר כזה .

עוררות מינית ממבט של יד, במקרה שלי יד של אישה, יד עדינה. 

כל שרציתי זה ערב של חטאים, בירה והמבורגר ובנוסף קבלתי ברמנית חדשה חסרת נסיון, נבוכה, חיוך שובב, יפיפה בעלת גוף יוגה לתפארת. 

הבונוס היה היד העדינה שלה, ששיחקה בשיערה הארוך ללא הפסקה בעת ההזמנה שלי, והמשיך במזיגה איטית של הבירה, והגשת הכוס לכבודי .

יד עדינה מעוטרת בצמיד כסוף , ציפרונים מושלמות ולק עדין .

נ.ב

הזמנתי עוד בירה .

אני התחיל מהסוף
אני ממקם אותה על 4, ראשה על רגליו ישבן למעלה וכפות רגליה מחוץ לגבולות המיטה.

" את לא זזה אני כבר חוזר"

אני הולך לסלון לוקח את הקיין ונכנס לחדר, המבט המפוחד, הנרגש, מחרמן אותי.

הגוף שלה שמתכדרר תחת גופו, מחפשת הגנה תחתיו, אפילו זוכר את המבט שלו באותו הרגע מבט של חשש, דאגה ואהבה אליה.

"חזרי על 4"

היא מתמקמת שוב על 4 ראשה על רגליו ישבן למעלה וכפות רגלייה מחוץ לגבולות המיטה.

הצלפה ראשונה, חלשה אך ממוקדת על ישבנה.

הצלפה שניה, מהירה יותר חדה יותר.

הצלפה שלישית, יותר עוצמתית וממוקדת, הסימן הראשון מקשט את ישבנה.

הצלפה רביעית, והיא נופלת לרגליו מעוצמת הכאב.

" את יכולה עוד ? " אני בוחן את הרצון והיכולת שלה לכאוב את הפורקן שלי.

" כן, אני יכולה " היא משיבה לי.

" פלקס"

המבט שלה המום מהמילה האחת שמעיפה אותה, אך כף רגלה מתמקמת בצורה מושלמת כפי שרק רקדנית בלט יודעת.
הצלפה חדה לכף רגלה והיא, היא עפה וחוזרת חזרה ל 4 כאילו מבקשת אותי שוב.
ועכשיו אנחנו רוקדים ביחד בלט, רוקד על כף רגליה עם הקיין.

"פוינט" אני מלטף ומרגיע את ההצלפה האחרונה. 
"פלקס" הצלפה הזו חותחת את האויר ואת כף רגלה. 
"פוינט" נגיעה עדינה מרגיעה.
"פלקס" הצלפה חדה, עוצמתית, ממוקדת בלתי מתפשרת.

פה אני כבר עפתי למקום שלי, למקום השקט שלי, ללמעלה שלי בדום ספייס הכל כך נעים.

ועכשיו זה זמן מצוין לומר לך תודה שהחזקת אותה, שדאגת לה, שנתת לה את הבטחון להיות שם בשבילי.
ואת, את כואבת אותי כפי שאף אחת לא כאבה מעולם, את מכילה אותי כפי שאף אחת לא הכילה מעולם.

תודה