אף אחד לא מכין אותנו להתמודד עם אובדן.
אובדן של צעצוע שהיינו ילדים קטנים.
אובדן של אהבה בחיינו היותר בוגרים.
אובדן של זוגיות.
והכי גרוע אובדן של אדם קרוב לליבנו.
היום זה חצי שנה לאובדן האישי שלי, לפני חצי שנה איבדתי את אבי, הוא היה אדם חולה בשלל מחלות אך כל כך חזק בנפש .
תמיד צחק, חייך, אמר את המילה הנכונה, אפילו מבט הספיק בכדי להבין מה הוא חושב.
המשאלה האחרונה שלו היתה לראות אותי ואת זוגתי, ולשמחתי הצלחנו להגשים לו אותה, הוא אומנם לא הגיב במילים, או חיוכים או בצחוק שעמדנו ליד מיטתו.
אבל הגוף והנפש העייפה שלו הגיבו.
הוא הגיב למגע שלי, לקול שלי
בכל נגיעה שלי על פניו הדופק שלו עלה.
בכל פעם שזוגתי פנתה אליו
"*** אתה שומע אותי, אנחנו פה רצית שנבוא, אנחנו כאן. תחייך אלינו "
מאז שאבא עזב אותנו, חגגנו חגים בלעדיו, וימי שישי,
ובעוד כמה ימים נחגוג חגיגה גדולה, איחוד משפחות
והוא לא יהיה לצידי, הוא לא יחייך אלי, לא יזיל דמעה מהתרגשות, לא יגיד לי מילה טובה.
אבל אני בטוח שברגע הזה הוא יהיה איתי, איתנו.
שוכב בסלון ובמביט מעלה אל השמים,
חותם בדמעה.
