לפני 11 חודשים. יום שני, 7 באפריל 2025 בשעה 14:31
זו לא תחושת שליטה או ציפייה למשהו מיידי.
זו-
הכרה.
הכרה בכוח שיש בו,
ביכולת לראות אותי בלי מסיכות,
בלראות את המקומות בתוכי
שאני לא תמיד מעיזה להביט בהם בעצמי.
אני מעריצה אותו.
לא מהסוג הכנוע שזוחל לרגליו –
אלא מהסוג שמרגיש גאה להיבנות דרכו.
במילים שלו אני מוצאת עוגן.
בידיים שלו – מסגרת.
ובשליטה שלו – חופש.
אני לא עיוורת.
אני רואה את הפגמים, את הצללים,
את הגבולות שהוא לפעמים מותח
עד קצה הנשימה שלי.
אבל דווקא שם –
בצריבה הקטנה הזאת בלב –
נולדת ההערצה שלי.
כי הוא לא רק שולט בי.
הוא מחזיק אותי.
ואני מרשה לעצמי ליפול –
רק בגלל שאני יודעת שהוא לא ייעלם.