"עמדי כאן."
היא צעדה לאט לעבר הקיר, עיניה מושפלות.
הוא הביט בה, שקט אך נחוש.
"את יודעת למה את נענשת ?"
היא הנהנה, נשימתה רועדת.
"תאמרי לי."
"קראתי לך כשאסרת עליי. ולא חיכיתי להוראות שלך."
הוא התקרב אליה,
הצמיד את גופה אל הקיר, לוחש באוזנה:
"זה לא תפקידך להחליט מתי את מקבלת מגע. את שלי. אני מחליט מתי את מרוויחה. ומתי את סובלת."
ידו הימנית החליקה על עורה, לאט, ואז — הצלפה חדה עם כף היד.
היא נאנקה, לא מבהלה, אלא מהחום שהתפשט מיד.
"שבע."
"כן, דום שלי"
הוא התחיל ,כל מכה מדודה, מלווה בלחישה:
"מכה ראשונה — על חוסר המשמעת.
מכה שנייה — על החוצפה שלך.
שלישית — על איך שהסתכלת עליי, כאילו את בשליטה."
היא עצמה עיניים, כל מילה שלו חותכת עמוק יותר מהמכה עצמה.
"מכה רביעית-על זה שחשבת שאני לא אשים לב. שאני לא רואה הכל."
מכה חמישית — נמוכה יותר, איטית יותר, אבל צורבת.
"על זה שלא ביקשת רשות. לא חיכית לי. חצית גבול."
מכה שישית — הכי חזקה עד כה.
"זו… על כל הפעמים שלא סיפרת לי מה את באמת צריכה. כי תפקידך הוא לא להסתיר, אלא לחשוף. אני לא מעניש אותך כי את חלשה… אני מחנך אותך כי את שלי. ואני מצפה ליותר."
הוא ניגש אליה מאחור, אצבעותיו עוקבות בעדינות אחר סימני הכף שכבר נחרטו בעורה.
"ועכשיו… המכה האחרונה. את יודעת למה היא באה?"
היא נושמת עמוק. "לא… דום שלי."
הוא מחייך, לא מרחם, אלא מחנך.
"המכה השביעית… היא על מה שאת לא יודעת. על מה שעוד תגלי.
כי בכל פעם שאת חושבת שאת מבינה את כללי המשחק, אני אראה לך שהם עמוקים יותר. מחייבים יותר. אינטימיים יותר."
הוא מכה. חד, עמוק. היא נאנקת, הפעם לא רק מכאב — אלא מהשחרור.
"המכה הזו," הוא לוחש, "היא בשביל שתזכרי.
אני כאן כדי לשבור את מה שמגביל אותך.
ולבנות אותך מחדש, בדיוק כמו שמגיע לך להיות — כנועה, חופשייה, אמיצה."
היא נשענת קדימה, גופה רועד,
אבל נשימתה רגועה יותר.
הוא כורע מאחוריה, ידיו מרפרפות בעדינות.
"טובה שלי… עכשיו תני לי לאסוף אותך."