"אני רוצה לצאת הערב,"
אמרתי לו, כמעט בלחש,
כאילו מבקשת רשות מהמנגנון שמחזיק לי את הנשמה.
"עם מי?"
"חברים מהעבודה. רק לשבת בבר, לשתות משהו."
השתררה שתיקה. מסוג השתיקות שהוא לא צריך למלא,
כי הן כבר אומרות הכול.
"ואת חושבת שזה מתאים?" הוא רשם.
הלב שלי דפק.
"אני לא שייכת לעצמי עכשיו,"
רציתי להגיד. "אבל אני גם לא שבויה."
במקום זה רשמתי לו :
"אני צריכה את זה. ערב אחד. לנשום."
הוא לא ענה מיד.
הרגשתי דרך המסך איך המבט שלו צורב לי את הנשמה.
"תחזרי עד חצות," הוא רשם בסוף.
"כן, דום שלי."
הבר היה חמים ורועש,
מלא באור זהוב וכוסות מבריקות.
צחקתי, קצת יותר מדי בקול.
השארתי את הטלפון בתיק,
לא בכוונה – רק כי שקעתי.
הרגשתי כמו מישהי אחרת.
או אולי כמו מישהי שהייתי פעם.
השמלה שלי קצרה מדי, אולי.
אבל אני לא חושבת על זה
כשאני שותה את הכוס השלישית.
החברים צוחקים,
אחד מהם נוגע לי קלות בזרוע.
אני נסוגה בלי להרגיש.
הגוף שלי זוכר גם כשאני שוכחת.
מבטים ננעצים בי. גברים.
חלקם מרפרפים, חלקם עוקבים.
אני מזהה את הסכנה. גם את הפיתוי.
אבל מרגישה בעיקר אשמה.
כשהסקרנות נרגעת לרגע –
אני בודקת את הטלפון.
חמש הודעות ממנו.
"מה את שותה?"
"מה את לובשת?"
"השמלה הזאת קצרה מדי."
"מי יושב לידך?"
"מי נוגע בך?"
העולם שקט פתאום. המוזיקה מתרחקת.
הוא לא שואל מתוך פחד.
הוא דורש לדעת,
כי הוא זוכר –
גם כשאני שוכחת לרגע –שאני שלו.
ושאף אחד אחר אסור אפילו לדמיין אחרת.
יום למחרת נפגשנו.
הוא היה שקט. יציב. מסוכן.
העיניים שלו היו צלולות .
"אני מריח אותם עלייך."
"מה?" לחשתי.
"את השתייה. את הצחוק. את החופש הלא שייך הזה."
הוא לקח צעד קדימה.
"את חושבת שאני לא רואה איך ברגע אחד שכחת את מקומך? שכחת למי את שייכת?"
הקול שלו נהיה חד יותר.
"את לא בדקת את הטלפון. שכחת שיש לך אדון. שכחת שיש גבול גם לאיך ששותים, לאיך שצוחקים, לאיך שמתלבשים."
"דום שלי.. אני..."
"שקט עכשיו קטנה. תעמדי. רגליים פסוקות. ידיים על הקיר."
הוא לא חיכה.
היד שלו הייתה עליי. מהירה, חותכת.
העונש לא היה רק על מה שעשיתי –
אלא על מה שכמעט קרה.
הזיהום הזה.
העולם מנסה לחדור. מבט של גבר אחר. הצחוק השבור.
הוא לא מוכן לחלוק את מה שהוא בונה איתי.
הוא לא מוכן שיקחו לי אפילו רגע אחד של עצמאות.
כי הוא יודע – אני לא צריכה חופש.
אני צריכה אותו.
הוא לחש לי באוזן, כשהיד שלו נוגעת עמוק מדי, נכון מדי:
"כל צחוק שצחקת שם – אני מוחק עכשיו.
כל מבט שננעץ בך – אני מחזיר בצליפה.
כל טיפה של אלכוהול – אני אשרוף לך בגוף, אחת אחת."
והגוף שלי נשרף –
אבל הנשמה שלי נזכרה.
אני לא צריכה לצאת כדי לנשום.
אני נושמת כשהוא לוקח לי את האוויר.
הצד שלו בסיפור-
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=145526&postid=1691888