הוא לא נגע בי עדיין,
אבל האוויר בינינו כבר חשמל.
העור שלי ידע, עוד לפניי,
שהוא עומד להישרף.
המבט שלו טייל עליי כמו לשון רטובה,
כמו אצבע בין השפתיים —
לא אלה שמדברות.
הלב שלי פעם כמו שידע
שכאב עומד לבוא —
אבל הוא יהיה לי מתוק יותר מדבש.
הוא התקרב אליי בשקט,
ואני כמו טרף שיודע שהוא כבר נלכד.
היד שלו עטפה לי את הגרון,
רכה, מחזיקה — לא חונקת.
אבל הנשימה נעתקה.
מהמבט. מהשליטה.
מהידיעה שאין לי שום רצון לברוח.
"ברכיים."
המילה ירדה עליי כמו ציווי .
הגוף נכנע לפני שהמוח הספיק לשאול למה.
הלב שלי צורח — לא מכאב.
מרעב.
רעב להישבר.
רעב להרגיש אותו חודר אליי עם כל פקודה.
רעב להיות שלו, כל כך שלו,
שהגוף שלי יספר עליו גם כשילבישו אותי שוב.
הוא שלף אותי אליו בשיער.
לא חזק — חד.
הגוף שלי כבר היה שלו,
אצבעותיו פיצחו אותי אחת אחת.
כמו שמפרקים רימון בשל.
הוא לא מיהר.
הוא אף פעם לא ממהר.
כי הזמן שלו.
והכאב שלי.
והעונג שלנו.
הם כולם תחת שמו.
"תגידי למי את שייכת."
הקול שלו היה נמוך,
כמו רעם שמתגלגל בין ירכיים פשוקות.
"שלך דום שלי." לחשתי,
אבל זה לא הספיק.
לא לו. לא לי.
הוא קילף ממני את המילים כמו עור,
דרש אותן צרודות, לחות, נשרפות.
והן באו. כל אחת מהן נאנקת על הלשון שלי
כמו שהוא נאנח בתוך הגוף שלי.
עוד סדק. עוד אמת.
הוא ניגן בי בלי רחמים.
העולם הצטמצם לריח שלו,
לטעם של הכניעה שלי,
לרעש הבשר המוכה שלי שמתחנן לעוד.
כשהוא סיים, לא ידעתי איפה אני.
שכבתי על הרצפה, פשוקה, בוערת.
ובמקום דם —
זרם בי שמו.