העיניים שלו לא הפסיקו לשרוף אותי.
לא נותן לי מקום לברוח.
הכל כל כך חד – המגע, המילים, הנשימה שלו.
אני מרגישה אותו כל הזמן,
גם כשאני לא רוצה, גם כשאני לא יכולה.
והוא לוקח. תמיד לוקח.
עד שאין לי שום דבר שלי יותר. רק אותו.
עמדתי מולו, רגליי קצת רועדות.
הוא התקרב לאט. מרחב קטן בינינו, שקט עמוק ומטעין.
העיניים שלו חודרות דרכי.
"מה עוצר אותך?" הוא שאל בקול שקט, כמעט לוחש.
שתקתי.
נשימתי כבדה, הגרון יבש.
"אני מפחדת," עניתי בקול חנוק.
"ממה את מפחדת?"
הוא לא זז, לא לוחץ – רק מחכה לי.
"לתת הכל. ליפול."
הודאה שיצאה כמעט בלי קול, כאילו לחצתי אותה מתוכי.
הוא הנהן, לא מופתע, לא נבהל.
"רוצה לדעת סוד קטן?" הוא אמר, קולו עמוק ומכוון אליי. "ליפול זה חלק מהדרך. אני כאן.
לא כדי לשבור אותך. כדי להחזיק אותך גם כשאת לא מצליחה להחזיק את עצמך."
הוא הרים יד – עצר מולי. ואני הנחתי את ראשי בכף ידו.
הוא אחז בי, יציב.
"לתת לי אותך באמת," הוא לחש, קרוב כל כך,
"זה להאמין שגם כשאת הכי חלשה,
את עדיין הכי שייכת לי."
היד שלו החליקה אל צווארי, אצבעותיו מציירות שבילים עדינים לאורך העור החשוף.
"להיכנע זה לא להפסיד," הוא המשיך,
"זה לדעת איפה המקום הכי בטוח שלך."
הרגשתי איך הגוף שלי נמס, מבקש להיבלע אליו.
פחד, הקלה, רעב... כולם התערבבו לי בוורידים.
הוא לחש באוזני:
"תגידי לי, קטנה שלי. למי את שייכת?"
לקח לי רגע, אבל אז לחצתי את גופי אליו ולחשתי חזרה, בקול כמעט שברירי:
"שלך."
החיוך שלו העמיק, אבל עיניו החשיכו.
"אז תזכרי,"
קולו הפך נמוך יותר, כמעט נהמה,
"ממני אין מוצא."
במכה עדינה אך תקיפה,
הוא הפיל אותי על הברכיים מולו.
האוויר סביבי נעשה סמיך,
מלא בציפייה, יראה, והשתוקקות.
ידו אחזה בשיערי,
מושכת אותי קלות לאחור
כך שאוכל להסתכל רק עליו.
ולא הייתה בי טיפת התנגדות.
רק רצון להיבלע עמוק יותר
באפלה הזו שהוא פתח עבורי.
🩷🩷