לפני 10 חודשים. יום שני, 5 במאי 2025 בשעה 12:42
אני עומדת בפישוק קל, כמו שלימד אותי.
רגליים נטועות, חזה פתוח, עיניים למטה.
החדר שקט,
רק הנשימות שלי מפרות את הסדר.
הוא לא ממהר.
הוא אף פעם לא ממהר.
הוא נוגע בי כמו בכתב סתרים –
קורא שורה, עוצר, מביט בי.
אני מתכווצת פנימה, לא מהפחד, מהעירום.
לא עירום של גוף –
עירום של נשמה שאין לה איפה להתחבא.
הצלילים הראשונים מגיעים בלי אזהרה – חגורה.
הקול שלה חותך את האוויר,
שורט את האוזן, מלטף את הגב.
אני סופרת בראש.
לא בשביל העונש, בשביל ההישרדות.
שש.
שבע.
שמונה.
והוא עוצר.
לא כי זה הספיק —
אלא כי הוא רצה לבדוק מה יקרה לי בתוך ההפסקה.
אני מחכה. מתוחה. דרוכה.
לא יודעת אם אני רוצה שימשיך או שיברח.
אבל כשכף היד שלו מחליקה פתאום על הצוואר,
אני נשברת לחיוך.
אני שלו.
גם בדממה.
במיוחד בדממה.
🩷