בחדר מואר קלות נחה אישה על כורסה רחבה, שברירית וממתינה, כמו מחכה לרגע שבו תתחיל ההצגה הפרטית שלהם. הוא צועד פנימה, תנועותיו קפוצות ומדויקות, זיק של חיוך בקצה שפתיו והחלטיות שמורגשת בכל צעד. במבטו היא מזהה את אותה שלוות-הברזל, את הדומיננטיות השקטה שידעה שיחפש בה את אותו ניצוץ הסקרנות שאהבה לשמור עבורו בלבד.
הוא מתקרב, ובתנועה איטית שולח את ידו, לא נוגע – מרחף רק במרחק נגיעה מצווארה, כמזכיר לה שהכוח במשחק הזה נמצא בידיו. היא נאנחת קלות, מצליפה במבט חד. לרגע נדמה שהיא תאמר משהו, אך עיניו החדות, אולי אפילו מלאות גאווה, מחזיקות אותה בשקט מלא ציפייה.
היד שלו מתקרבת שוב, כמעט נוגע בשפתיה, והיא עוצרת את נשימתה כמו בפעם הראשונה שהיו יחד – המשחק שביניהם הפך לעולם סודי שרק הם הכירו את קודיו.
הוא המשיך לעמוד מולה, שקט ובשליטה מוחלטת, כמו מחזיק את כל הזמן שבעולם בכף ידו. רגעים חלפו בשתיקה מתוחה, תחושת ציפייה גוברת בכל נים בגופה. המבט שלו לא הרפה, כמעט חוקר את הבעות פניה, כאילו היה פסל או צייר, לומד כל קמט קטן של הבעה, כל רטט קל בתווי פניה, כאילו היו הדהוד לרגשות העמוקים ביותר שהיא לא תמיד נתנה לעצמה להרגיש.
ברגע מסוים, בדיוק כשהרגישה שהיא לא תוכל לשאת את ההמתנה יותר, הוא שלח יד חזקה לעורפה, מחזיק אותה במגע שהוא יותר מבטיח מאשר כופה. היא התמסרה לתחושה, עיניה נעצמו לרגע, מרגישה איך היא מרפה לתוך הרגע הזה, לתוך הקשר הסמוי והעמוק ביניהם.
הוא לחש משהו, קולו נמוך ורך – מילים שאינן ניתנות להבנה מדויקת, אך הן גרמו לה להרגיש בטוחה ונינוחה, כאילו היא חלק ממשהו הרבה יותר רחב ועמוק ממה שהצליחה לתפוס באותו רגע.
המגע שלו, עם כל מילה, התפתח לאט – כל תנועה של ידו כאילו נכתבה בתסריט סודי, פרי של הבנה הדדית ומדויקת בין שניהם. כל גניחה שקטה שלה נענתה בחיוך קטן שלו, חיוך שנשאר בעיניו, כאילו הוא רואה אותה מבפנים.
היא ידעה שכל זה הוא יותר ממשחק – זה היה טקס חשוף, מפגש של אמון עמוק, שמאפשר לה לשחרר את כל ההגנות והמסכות, לדעת שהכול יישאר כאן, רק שניהם, בחדר הזה, שבו כל מגע הוא מילה, וכל מבט הוא שיחה עמוקה בין נשמות.
היא הרגישה את עורה נרעד כשהוא משך אותה אליו, בתנועה אחת נחושה אך מלאה ברוך מדויק. היא עמדה שם, תחושה של כניעה מתוקה עוטפת אותה, כל גופה כמו מתמוסס תחת כפות ידיו. כל מגע שלו, כל תנועה מחושבת, כאילו מתגרה, בוחן את הגבולות בין רצון למימוש, בין שליטה לשחרור.
בהדרגה, הוא הנחה אותה בהתמסרות מוחלטת, כמו רוקדים במקצב איטי ומדויק. נשימתה הסתחררה עם שלו, מתחזקת בכל נגיעה, בכל קרבה. הרגעים חלפו בזרם של תחושות ורגשות – מבטים, אנחות, מגעים עדינים שהלכו והעמיקו. כל תנועה הציפה את גופה בהתרגשות מתוחה, מעוררת את כל חושיה, נוגעת ברבדים שלא הייתה בהם מעולם.
העולם מסביב נעלם; רק הוא והיא, נסחפים בתוך תחושת נוכחות מוחלטת, בתוך מימוש של פנטזיה שבין הרעב לשקט.
לרגע נדמה היה שהזמן עצמו עצר; כל העולם התכווץ לתוך תחושת הבערה שגברה בתוכה, גועשת תחת השכבות של מגעו, קולו, ידיו. תחושותיה סערו כמו גלים המתנפצים בסערה. זה היה כמו לנשום תחת המים, למצוא את עצמה נמסה ונבנית מחדש בכל פעימה.
גופה נמשך כלפי מעלה, עד שברגע אחד הכול התפוצץ לכדי אור בוהק ורב-עוצמה, כמו רסיסים של כוכבים המתפזרים בחלל. היא הרגישה את עצמה מתפוגגת ומתעצבת מחדש באותו רגע אינסופי, כשכל תא בגופה פועם, נפתח ומתמלא בתחושת שחרור עמוק.
היא הייתה שם, במקום שבו אין מילים - רק דממה רכה ועוטפת, כמו גל הנסוג אל החוף ברכות, מותיר אחריו מרחב שלם של שקט, שלווה, וקירבה חדשה שאין לה מילים.