לא כל שחיקה מזיקה.
לעיתים, היא הכרחית,
התנאי להתחדשות.
לא על בלאי חומרי
אני מבקש לדבר,
כי אם על אותה
השתחקות
עדינה,
המתרחשת
במפגש
בין
גוף
לנפש,
בין שני אנשים
הנפתחים
זה
לזה.
המגע
הראשוני,
כמו
משב
רוח
קל,
נושא עמו
הבטחה
וחשש.
אט
אט,
הקליפות
נסדקות.
ההגנות,
אותן אנו עוטים
על עצמנו,
כמו
שריון
בלתי
נראה,
מתגלות
כבגדים
מכבידים,
הלוחצים
על
העור,
חונקים
את
התשוקה.
האם לא מוטב
להשיל אותם
מעלינו,
להיחשף?
השחיקה
הזו
אינה
הרסנית,
כי אם
מיטיבה.
היא
מלטשת
את
הפינות
החדות,
מרככת
את
ההתנגדויות,
חושפת
את
המהות
הפנימית,
את
הפעימה
החיה
שבלב,
את
רטט
העור
הדק,
את
הצורך
העמוק
להיטמע,
להתמזג,
להפוך
לאחד.
אך תהליך
זה
אינו
חפוז.
הוא דורש
התמדה,
בדומה
לריקוד
איטי
ומחושב,
שבו
כל
צעד
מקרב,
כל
נשימה
מהדהדת.
דרושה
סבלנות
אין
קץ,
נכונות
לפצוע
ולהיפצע,
להיחשף
במלוא
העירום,
לאבד
שליטה.
אולם
מי
שמעז
לצעוד
בדרך
זו
עד
סופה,
יגלה
עולם
חדש,
שבו
הגבולות
מתמוססים,
התשוקה
הופכת
לשלטת,
והאמת
אינה
מילה
מאיימת,
כי
אם
הזמנה
כנה
להתמסרות
מוחלטת.
על כן,
אל תחששו
מהשחיקה.
תנו לה
לגעת,
לחדור,
להתסיס.
תנו לה
לפורר
את
חומותיכם,
כדי
שתוכלו
להיבנות
מחדש,
חזקים
יותר,
אותנטיים
יותר,
קרובים
יותר
לעצמכם
ולאחר.