למה הכאב לא נגמר? למה אני כל כך נהנית להיאחז בו, למה הוא ממלא אותי כמו נוזל חם, צלקותיי, שרטוטים על גופי, למה הן נותנות לי תחושה שאני קיימת, שאני באמת אני?
מוזר, אני יודעת, אבל הוא כמו מאהב סאדיסט, קשה, אכזרי, אבל גם כל כך מוכר, כל כך טעים, ובלי הכאב, אני מרגישה ריקה, כאילו התשוקה שלי קופאת, כאילו אני נמוגה.
משהו בי רוצה להרפות, להתיר את הקשרים, להשתחרר מהכאב, אבל משהו אחר מפחד, מפחד מהריק הזה, מהשקט הזה, מהגלים האלה שמאיימים לבלוע אותי ולהטביע אותי.
אני אוחזת בייסורים, בהלקאה עצמית, כמו אצבעות לופתות את הגוף הפצוע, כאילו הם הופכים אותי לראויה, למהות, לממשית.
אני כמו גוף שקפא, במקום להרפות, להתחמם, להימס אל תוך האש, אני כמו עץ מת, מחפשת חום בתוך השלג, במקום לפתוח את עצמי לכל מה שרוחש בתוכי, לכל התאווה השוקקת.
אני חיה בתוך מבוך, בתוך חומות של פחד לגלות את עצמי בלי גבולות, את כל הלבה שבוערת תחת העור, את כל התשוקה העקרה.
אז אני מצמצמת, אני מביישת, אני כועסת, כאילו כל זה הופך אותי למישהי שאפשר לשלוט בה, למישהי שאפשר לאהוב.
אבל אני מרגישה, בתוך תוכי, שזה שקר, שום דבר לא ימלא את הריק הזה, אלא אם אשחרר את כל הכוח השחור, את כל הלבה הרותחת, את כל התשוקה המשתוללת.
אני פוחדת לגעת בלא נודע, לשקוע במה שאסור, במה שבוער, בכל החלקים הנסתרים שעוד לא גיליתי, שעוד לא הרגשתי, שעוד לא טעמתי, בטעם המתוק של החטא.
אז אני יוצרת משהו ברור, מוכר, קבוע, שהוא הכאב, הוא הניכור, הוא השריון הזה שחונק אותי, אבל גם מגן עליי.
אבל אני מתחילה להבין, שהכאב הוא לא המהות, שהסבל הוא לא הזהות, שהמפתח הוא בתוכי, בפנים, בתוך הגוף המתפתל הזה, בתוך התשוקה הפראית הזו.
אני מרגישה איך המעטה נקרע, איך השריון מתפורר, איך אני מרשה לגוף שלי לנוע, לזוז, להתמסר, איך אני חווה את השיא הרועד, המוחץ, המתוק.
אני מרגישה איך אני מתמלאת לא בכאב, אלא בחוויה, בשבירה, בחיים, בעונג, בגילוי עצמי, באדמה הרותחת של אהבה.