הוילונות היו סגורים, אבל בכל זאת האור הצליח לחדור דרכם, פס דק וחלש של שמש של שעת צהריים מאוחרת, נח על רצפת הפרקט הבהירה כמו פסק דין שקט, בלתי נמנע. היא התעוררה, לא בבת אחת, אלא כמו מתוך מעמקים, כמו דג שצף ועולה אל פני המים, תנועה איטית, מודעת לעצמה, של חזרה אל המודעות. הגוף כבד, עדיין מהדהד את הרעד האחרון, את ההתכווצות העמוקה, את השחרור שאחריו, את הויתור המוחלט שהיה שם, עכשיו כבר כזיכרון רחוק, כמו גל שנסוג אל הים, משאיר אחריו חול רטוב וריח מלוח.
היא זכרה את הכאב, המתוק, החודר, את המשיכה החזקה כמו מגנט אל תוך עצמה, אל נקודה פנימית עמוקה, בלתי נראית, שם הכל מתרחש, שם האני נעלם, מתפוגג, משאיר מקום רק לתחושה הטהורה, העזה, כמו להבה. ואז, את השקט שאחרי, את הנפילה הרכה, האיטית, חזרה אל הגוף, אל הנשימה, אל הקיום.
תמיד היה ככה. מאז ומעולם, מרגע הגילוי הראשון, האינסטינקטיבי, שזה מה שהיא צריכה, ששם היא מוצאת את עצמה, איבדה את עצמה, ומוצאת שוב, במעגל אין-סופי של תשוקה וריקון. אחרי כל פעם, הצורך הזה, הבלתי ניתן לערעור, ליפול לשינה. לא שינה רגילה, לא סתם עייפות גופנית, אלא כמו צורך קיומי, כמו שהצמח זקוק לשמש ולמים, היא זקוקה לשינה הזו, שינה אפלה, כבדה, כמו צלילה אל תהום, שם הזמן מפסיק להתקיים, המחשבות נמוגות, רק הגוף נושם, פועם, חי, אבל התודעה רחוקה, מרחפת במרחבים אחרים, בלתי מוגדרים.
לפעמים תהתה אם זה קשור לוויתור, לזה שהיא מאפשרת לעצמה להיות נשלטת, להפקיד את הרצון, את הבחירה, בידיים אחרות, ודווקא שם, באיבוד הזהות הזמני, היא מוצאת משהו עמוק יותר, אמיתי יותר, משהו שמרוקן אותה מכל המתח, מכל הצורך להיות בשליטה, להיות "אני". האם האורגזמה היא סוג של מוות קטן, והשינה היא החיים שאחריו? לידה מחדש מתוך הכאוס, מתוך החוויה האינטנסיבית שמרסקת את הגבולות, ממוססת את הזהות, ומשאירה רק את הגרעין הפנימי, הפועם, החי.
היא התהפכה במיטה, חשה את הסדינים הרכים על עורה, את משקל השמיכה, את החום הנעים. המחשבות החלו לחזור, לאט לאט, כמו גלים קטנים שמתחילים להתנפץ על החוף. זיכרונות, תמונות חולפות, רסיסי שיחות, רגשות מעורפלים. הכל התערבב, נטמע בתוך השקט הזה שאחרי השינה, בתוך תחושת הבהירות המוזרה הזו, כמו אחרי סערה, כשהאוויר נקי, הצבעים חדים יותר, והכל נראה פשוט יותר, אמיתי יותר.
אולי זו הסיבה. אולי השינה הזו היא לא בריחה, אלא חזרה. חזרה אל עצמה, אל נקודת ההתחלה, לפני כל הסיבוכים, לפני כל השאלות, לפני כל הצורך להגדיר, להסביר, להצדיק. רק להיות. לנשום. להרגיש את הגוף. לחכות שהיום יתחיל שוב, או אולי יסתיים, לא היה ברור עדיין. השעה הייתה שעה בין השעות, מרחב בין הזמנים, כמו השינה עצמה, כמו האורגזמה, רגע שבו הכל אפשרי, שבו הכל משתנה, שבו הגבולות נפרצים, וחוזרים ונבנים מחדש.
היא עצמה את עיניה שוב, לרגע קצר, רק כדי לטעום עוד קצת מהשקט הזה, מהאפלה הנעימה, מהריחוק מהעולם, לפני שתחזור אליו, לפני שתקום ותתחיל שוב, את הריקוד האינסופי הזה, של תשוקה, ויתור, שינה, וקימה.