מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

אור השבת הרך זלג מבין התריסים, צובע את החדר בגוונים של דבש וזהב. כבר מזמן שהשעון צלצל, אבל מי בכלל סופר זמן בשבת בבוקר, במיוחד כשאתה עדיין שקוע במיטה, חמים מתחת לשמיכה, וריח מתוק ממלא את האוויר. לא ריח של תה רגיל, לא הפעם. הריח הזה עמוק יותר, עשיר יותר, קצת חצוף אפילו, כמו הבטחה ששמורה רק לך. היא מתעוררת לאט לצידך, תנועה קלה, נשימה רכה, ואז מבט חצי ישנוני, מואר מבפנים. והתה של הבוקר הזה הוא לא משקה חמים בכוס חרסינה, הוא מבט חודר, שפת גוף עצלה אך מלאת כוונה, חיוך שובב שמשחק בזווית הפה. התה הוא החיבור הזה, האיטי, המודע, ההדוק, בין שני גופים מתעוררים, מוכנים להתמסר לטעם המתוק והאסור של שבת בבוקר משלהם.