הערב אני יוצא למפגש. הטקס המקדים מוכר: בחירת הבגדים הנכונים, שריון שחור בדרך כלל, וחידוד החושים. זו אינה התרגשות לקראת חיבור אנושי. זו ההכנה של צייד לפני הכניסה לסוואנה. אני לא מחפש חברה; אני מחפש את ריח הדם המטאפורי, את הרגע שבו המסכה של מישהו מחליקה וחושפת את העצב, הפחד או היומרה שמתחתיה.
כל מפגש חברתי הוא מערכת אקולוגית סגורה, עם חוקי הישרדות משלה. ובמערכת הזאת, רובנו מאמצים אחד משני תפקידים מרכזיים: הטורף או אוכל השאריות.
תפקיד הטורף, זה שאני מאמץ הערב, אינו נובע מרוע לב. הוא מנגנון ניווט. המרחב החברתי הוא רעש לבן של נימוסים מזויפים, צחוקים מהונדסים וסיפורים שעברו אופטימיזציה. זהו כאוס סמנטי. עמדת הצייד הופכת את הכאוס הזה לסדר. היא מספקת מטרה ברורה: לאתר את חוסר האותנטיות. להקשיב לא למה שנאמר, אלא למה שלא. לחפש את הסתירה בין המילים לשפת הגוף, את הרעד הקל בקול כשמישהו מתאר את הצלחתו המסחררת. ה"דם" שאני מחפש הוא רגע האמת, הפריצה הקטנה בסכר המלאכותיות. זה מעניק תחושת שליטה, עליונות אינטלקטואלית שקטה בעולם של הבלים.
ואז ישנם אוכלי השאריות, הצבועים של הזירה. הם ממתינים בצד, צוחקים את הצחוקים הנכונים, מהנהנים את ההנהונים הנדרשים. הם אינם יוזמים את הציד, אין להם את העצבים או את האכזריות המדויקת הנדרשת לכך. הם מחכים לשאריות. כאשר הטורף מזהה חולשה, מטיח שאלה נוקבת או חושף סתירה, הוא מייצר "פגר" שיחתי. על הפגר הזה אוכלי השאריות חוגגים. הם יתלחשו עליו אחר כך, ינתחו את רגע המבוכה, וישתמשו בו כדי לחזק את מעמדם בלהקה. הדרמה שהטורף מייצר היא המזון שלהם.
האקולוגיה הזאת מושלמת באופן מחריד. הטורף זקוק לקהל ולציד כדי להרגיש חי ורלוונטי. אוכלי השאריות זקוקים לדרמה ולקורבנות כדי להרגיש שייכים ועליונים על מישהו אחר. אני אינני חיצוני למערכת הזאת; אני גלגל שיניים מרכזי בה. הפעולה שלי מאפשרת את קיומם, והרעב שלהם נותן לגיטימציה לציד שלי.
העמדה הזו, עמדת הצייד, היא שריון מתוחכם. היא מגנה מפני הפגיעות שבחשיפה אמיתית, מהסיכון שבדחייה. קל יותר לצוד מאשר להיות ניצוד. קל יותר לנתח מאשר להרגיש.
השאלה היחידה שנותרת, לאחר שהציד מסתיים והזירה מתרוקנת, היא מה בדיוק ניצוד. כשאני חוזר הביתה, אל השקט, עם השלל, רגע של חולשה של מישהו אחר, הוכחה נוספת לצביעות האנושית... מה נותר בידי? רק אישוש ציני נוסף לתפיסת עולם שכבר הייתה שם. והבדידות, שהיא אולי המחיר הבלתי נמנע של הניצחון.