"חופש" היא אולי המילה הנמכרת ביותר בשוק הרעיונות. היא נמכרת לנו במכוניות, בחופשות, בקריירות, במערכות יחסים. היא מוצגת כאידיאל הנעלה, המטרה הסופית של הקיום האנושי. כולם רוצים להיות חופשיים.
אך התבוננות קרה וכנה במכניקה האנושית חושפת אמת מטרידה הרבה יותר: אין דבר שאנו מפחדים ממנו יותר מהחופש עצמו. ולכן, רוב חיינו מוקדשים, במודע או שלא, לא למרדף אחר החופש, אלא לתכנון קפדני ובנייה מיומנת של הכלובים הפרטיים שלנו.
הכלוב אינו מבנה שנכפה עלינו. זוהי יצירת מופת ארכיטקטונית, פרי תכנון אישי.
החופש המוחלט הוא ואקום, ריק אינסופי של אפשרויות המאיים לבלוע אותנו. הוא היעדר גבולות, היעדר הגדרה.
האדם אינו יכול להתקיים בוואקום. אנו זקוקים לקירות כדי לדחוף נגדם, לסורגים כדי לאחוז בהם. זהותנו אינה נבנית ממה שאנחנו יכולים להיות, אלא ממה שאנחנו בוחרים לא להיות.
הבה נבחן את חומרי הבנייה של הכלובים הללו:
הם עשויים מהרגלים, משגרות בוקר קפדניות שנותנות אשליה של סדר בעולם כאוטי.
הם בנויים מאידיאולוגיות פוליטיות, דתיות או חברתיות המספקות לנו מערכת חוקים מוכנה מראש ומצילות אותנו מהמשימה המבעיתה של חשיבה עצמאית.
הסורגים הראשיים עשויים לעיתים קרובות ממערכות יחסים, כאלה שאנו נשארים בהן לא מתוך אהבה, אלא מפני שהן מספקות תפקיד מוגדר: הבעל, האישה, הקורבן, המושיע.
כלובי האישי הוא יצירת מופת של עיצוב מינימליסטי.
הוא בנוי מהצורך הכפייתי לנתח הכול, לפרק כל רגש למרכיביו הלוגיים. הניתוח האינטלקטואלי הוא סוגר מגן ואלגנטי, שריון שקוף המונע מהכאוס של הרגש לגעת בי. זהו כלוב נוח, ממוזג, עם נוף פנורמי אל החיים של אחרים.
והחלק המתוחכם ביותר בארכיטקטורה הזאת?
אנחנו תמיד משאירים לעצמנו חלון קטן, סורג אחד מעט עקום. דרך הפתח הזה אנו מביטים החוצה ופנטזים על "החופש".
אנו קוראים לו "יום אחד אני אעזוב את העבודה", "יום אחד אני אטייל בעולם", "יום אחד אני אהיה אני האמיתי". הפנטזיה הזו על הבריחה היא חלק מהותי מהתכנון. היא מה שמאפשר לנו לסבול את השהות בכלוב שהקדשנו את חיינו לבנייתו.
האמת המצמררת אינה שאנחנו כלואים. האמת המצמררת היא שהדלת, כמעט תמיד, אינה נעולה.
הפחד הגדול ביותר אינו מהכליאה, אלא מהרגע שנבין שאנחנו אחראים לה במלואה. שאנחנו לא אסירים, אלא הסוהרים של עצמנו.
אז אולי השאלה החשובה אינה "איך פורצים החוצה?".
אולי השאלה האמיתית, והקשה הרבה יותר, היא: מדוע אנחנו כל כך מוכשרים בלבנות את המקומות שאנו חולמים לברוח מהם?