המרחב הזה נבנה על הנחת יסוד אחת: העליונות האלגנטית של הניתוח. הרעיון שיש נחמה, ואף כוח, בלקיחת חוויה אנושית גולמית והנחתה על שולחן הניתוחים. לבודד את המניעים, למפות את נקודות הכשל, לתת שם לכל בורג במכניקה של הכאב. זו עמדת האנטומאי, זה שיודע.
כאן, במקום הזה שנבנה על אותה הנחה, עלי להציג תיאוריה חלופית: פעולת ההתבוננות אינה נתיב אל האמת. היא הצורה המתוחכמת ביותר של פחדנות שהמצאנו עד כה.
הניתוח האינטלקטואלי הוא חומר הרדמה כללי. אנו לא מבתרים את החוויה כדי להבין אותה; אנו מבתרים אותה כדי לא להרגיש אותה. הוא מנטרל לא רק את הכאב אלא גם את השמחה, לא רק את הכאוס אלא גם את היופי, והופך את כל הספקטרום האנושי למאגר נתונים שטוח וניתן לניהול.
המתבונן, שמשוכנע שהוא חוקר את החיים, למעשה עומד מחוץ להם, מוגן מאחורי זכוכית משוריינת. הוא יכול לכתוב דוקטורט מבריק על הפיזיקה של הגשם השוטף. הוא לעולם לא יבין את האמת הפשוטה והאכזרית של להיות רטוב עד לשד עצמותיך.
השריון האנליטי הזה שירת אותי היטב. תפקידו העיקרי, אני רואה כעת, לא היה הגנה, אלא בידוד. הוא איפשר לי לקחת רגע טהור, אושר פשוט, אינטימיות חשופה ולפרק אותו לגורמיו עד שלא נותר ממנו דבר מלבד אבק של נוירוכימיקלים והבניות חברתיות. הניתוח הצליח. הרגע מת. האינטלקט ניצח.
אבל עייפות החומר מתחילה לתת את אותותיה. הלחץ המתמיד של הניתוח יוצר סדקים מיקרוסקופיים בשריון. דרכם מחלחלת שאלה מטרידה. מה אם האמת הגדולה, המפחידה באמת, אינה חבויה במורכבות האפלה של הצל, אלא גלויה לחלוטין באור הפשוט, הבלתי נסבל? האור שאנו, האנליטיקאים, פוטרים כנאיבי, כמשעמם, כבלתי ראוי למכשירינו החדים.
זו אינה התגלות. זוהי אבחנה של כשל מערכתי. אני מביט לאחור על כל הניתוחים, על כל התובנות החדות כתער, והשאלה העולה אינה עוד שאלה של חוקר. היא של אסיר שמביט סביבו בתדהמה.
ומה אם כל הפרויקט הזה, כל המיפוי הבלתי נלאה של הצללים, לא היה מעולם חיפוש אחר היציאה, אלא רק הדרך המורכבת ביותר לקשט את קירות המערה?