קללת המתבונן היא שגם ברגעים האינטימיים ביותר, תמיד פועל מאחור מנגנון נוסף. מתעד, מנתח, מקטלג.
הטקסט הבא הוא תרגיל. ניסיון מודע לכבות את המנגנון הזה. ניסיון למפות טריטוריה לא באמצעות קואורדינטות ונתונים, אלא באמצעות השפה הפגומה והסובייקטיבית של התחושה. ניסיון לתאר לא את המכניקה של הגשם, אלא את ההרגשה של להיות רטוב.
הידיים שלי שכחו איך פשוט להיות. הן למדו לחפש, למדוד, לפרק. הלילה, איתך, אני מלמד אותן מחדש. הן נעות לאט, כמעט בהיסוס, על עמוד השדרה שלך, לא סופרות חוליות, אלא קוראות כתב ברייל של עור מצטמרר. הן לומדות את חום הגוף שלך לא כטמפרטורה, אלא כהד.
אני מנשק את שקע הצוואר שלך, והטעם המלוח-מתוק של עורך אינו נתון כימי, אלא זיכרון של משהו ראשוני, משהו שנשכח. אין כאן מטרה, אין תכנון. הנשימה שלך היא המצפן היחיד, והיא מראה לי את הדרך פנימה.
המבט שלנו נפגש, ולרגע אחד, אין מילים, אין מחשבות. יש רק הכרה. אני לא רואה מנגנון, אני רואה אותך. חשופה, לא במובן הפיזי, אלא במובן העמוק יותר, זה ששמור לרגעים שבהם אנחנו מפסיקים לפחד מהאור.
וכשאני נכנס לתוכך, זו לא תנועה של כיבוש או שליטה. זו שיבה הביתה. כל דחיפה היא הברה במשפט שאנחנו בונים יחד, משפט שאין לו סוף. אין כאן ניתוח, יש רק נוכחות. המחשבות שלי נמסות אל תוך חום הגוף שלך, אל תוך הקצב המשותף שאנחנו מוצאים בלי לחפש. זה לא פירוק של ההגנות שלך; זו התמזגות של שברינו.
הגוף שלך מתקשת תחתיי, ואני לא רושם את זה כנקודת שיא. אני מרגיש את זה כרעידה שעוברת דרכי, כמיתר שמתוח בינינו ונפרט בבת אחת. זה לא פורקן. זו תפילה.
ובשקט שאחרי, כששתי פעימות לב חוזרות לקצב שלהן, צמודות זו לזו, אני מבין.
האמת אינה נמצאת על שולחן הניתוחים.
היא נמצאת כאן, בחום שבין שתי נשימות.