צהריים. המזגן במשרד מזמזם את אותו שיר אדיש ומנוכר. אור פלורסנט לבן שוטף הכל בצבע של שיעמום. יש איזו קדושה מזויפת בשקט הזה, ב"שגרה המבורכת". כולם מרוכזים, מקלידים, יוצרים סדר בעולם. מעמידים פנים.
תתרכז, בן זונה, תתרכז. יש לך עבודה. יש מיילים. יש דוחות.
אבל אז המחשבה הזאת. היא לא דופקת בדלת, היא פשוט פורצת את הקיר. זכרון ההודעה מהבוקר. לא המילים. ההבטחה שמאחוריהן.
בום.
והחרמנות היא לא איזה גירוד נעים. היא מנוע של משאית שמתניע לך בתוך האגן. היא חום שמציף את הגוף, שמשנה את הפיזיקה של החדר. האוויר הממוזג נהיה סמיך. זמזום המזגן הופך לרעש לבן שמנסה להטביע קול אחר, קול פנימי שקורא לי לחזור למקום שבו הייתי הלילה.
המחשבות מפסיקות להיות מילים והופכות לתמונות. הידיים שלי על המקלדת נראות פתאום זרות. אתמול הן אחזו בבשר. היום הן מקישות על פלסטיק. אני מסתכל על המסך, על טבלאות אקסל מסודרות, וכל מה שאני רואה זה את הכאוס המושלם של הגוף שלה מתחת לשלי. הקימורים, השקעים, הזיעה.
ההבטחה ל"עוד".
המילה הזאת. "עוד". היא וירוס. היא משתלטת על מערכת ההפעלה. אני כבר לא חושב על הפרויקט הבא. אני חושב על איך ארים אותה על שולחן המטבח. אני לא חושב על ארוחת צהריים. אני חושב על הטעם של העור שלה. אני לא חושב על כלום. אני מרגיש.
השגרה היא לא מבורכת. היא בדיחה. כלוב שקוף שאנחנו בונים לעצמנו כדי לשכוח שאנחנו חיות. והחרמנות הזאת, הפרימיטיבית, הלא מתנצלת, היא האמת היחידה בחדר הזה. היא התזכורת.
הנה אני, יושב בכיסא משרדי, לבוש כמו בן אדם, מריח מזיעה קרה של ציפייה. אני חיה שמתחפשת לעובד חברה. וכל שנייה שעוברת היא עינוי. כי אני יודע לאן אני חוזר. אני יודע מה מחכה לי.
הידיעה הזאת היא הכל.
איך אתה אמור להמשיך לעבוד, איך אתה חוזר לזבל הזה, כשאתה יודע שבסוף היום, אתה הולך הביתה כדי להיטרף?