לזיין את הציפייה. לזיין את היום הארוך והמזוין הזה שעמד כמו קיר ביני לבין זה. כל שנייה שלו הייתה שקר. כל מייל, כל שיחת טלפון. הכל היה עשן, הסחת דעת מהאש האמיתית.
הדלת נטרקה מאחורי. זהו. העולם שבחוץ מת. המשרד, הרחוב, האנשים כולם נמחקו. עכשיו יש רק את החדר הזה, את האוויר הסמיך בריח שלה, והחוקים היחידים שקיימים הם חוקי הגוף.
אין זמן. אין סבלנות. אין מילים. אני תופס אותה, מצמיד אותה לקיר. הקור של הקיר מול החום של הגוף שלה. הניגוד הזה. זה חשמל. הידיים שלי לא עדינות, הן לא שואלות רשות. הן קורעות את הבד הדק הזה שעדיין מפריד. הן צריכות עור.
והפה שלי. הוא לא בא לנשק. הוא בא לטעום. לנגוס בצוואר שלה, לשתות את הריח, את הזיעה, את הרעב שהצטבר שם כל היום. היא גונחת. זה לא קול של הנאה, זה קול של משהו שנשבר. וזה בדיוק מה שחיפשתי. את הסדק. את נקודת השבירה.
המוח שלי, החלאה הקטן הזה, צורח עליי להאט. "תירגע", "תהיה עדין", "תהנה מהרגע". תשתוק. פאקינג תשתוק. הרגע הזה הוא לא להנאה, הוא למחיקה. למחוק את האיש שלבש חליפה, את האיש שישב בישיבות. להרוג אותו ולתת לחיה לנשום.
אני מרים אותה. היא כורכת את הרגליים סביבי, נועצת עקבים בגב התחתון שלי. אין פה רומנטיקה. יש פה פיזיקה טהורה. כוח מול כוח. חיכוך. והחדירה היא לא איחוד, היא התנגשות. בום. שוב ושוב. לאט. מהר. בלי קצב. רק צורך. רק התשובה האלימה הזאת לשאלה שהדהדה לי בראש כל היום.
היא צורחת. אני נוהם. זו השיחה היחידה שחשובה. אין צורך בתרגום. זה הכי אמיתי שיש.
ואחר כך. דממה. שני גופים עירומים, מבריקים מזיעה. שרירים רועדים. סדינים ספוגים. מאפרה מלאה ליד המיטה. החדר נראה כמו אחרי קרב.
זה לא היה סקס.
זו הייתה הכרזת מלחמה נגד העולם המזויף שבחוץ.
הבעיה היא, שהמלחמה הזאת משאירה אותך בלי כלום. רק אתה, היא, והאמת העירומה.
אז ניצחנו. הרסנו את הכל. שרפנו את הלילה.
איך, לעזאזל, מתחילים מכאן את הבוקר?