הם קוראים לזה חג האהבה. שולחנות במסעדות, ורדים אדומים, פוסטים דביקים. כולם מוכרים את אותה הגרסה הנקייה והמצונזרת של האהבה. גרסה שמתאימה לשידור.
אבל את יודעת, נכון?
את יודעת שזה בולשיט. את יודעת שהאהבה האמיתית, זאת שגורמת לך לרעוד, לא נראית ככה.
היא נראית כמו מה שקרה אצלנו אתמול.
זה התחיל בכעס. שנאה צרופה. שנאתי אותך על זה שאת קיימת. על זה שיש לך את הכוח הזה עלי. שנאתי את עצמי על זה שאני רוצה אותך כל כך עד שכואב לי לנשום. אז נלחמתי בך. נאבקתי. תפסתי אותך חזק, לא ברומנטיקה, אלא בזעם. הנשיקה שלי לא הייתה נשיקה, היא הייתה נשיכה. ניסיון להשאיר סימן, להוכיח שאני כאן, שאני לא סתם עוד צל בחיים שלך.
ואת? את לא נשברת. את החזרת מלחמה. הציפורניים שלך על העור שלי היו התשובה שלך. הן לא אמרו "אני אוהבת אותך". הן אמרו "גם אני שונאת אותך, יא בן זונה, עכשיו בוא תראה לי מה אתה שווה".
התשוקה היא אש שמכלה הכל. היא שורפת את הנימוסים, את ההתנצלויות, את השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו. נשאר רק רעב. גוף רוצה גוף. בלי פילטרים. זיעה, ודמעות, ודם. כן, היה שם קצת דם מהשפה שלי שנשכת. והטעם הזה בפה שלי, הטעם של מלח וברזל, היה יותר אמיתי מכל "אני אוהב אותך" שאי פעם שמעתי.
היה רגע, באמצע הכאוס, שהחזקת אותי חזק. חזק מדי. המבט שלך השתנה. זה לא היה מבט של שנאה, זה היה מבט של פחד. הפחד הזה שאשחרר, שאעלם. ובאותו רגע, כל הזעם שלי נמס. נשאר רק הצורך הנואש להגן עלייך. על שנינו. מכל העולם, ומעצמנו.
אז כשאת מסתכלת היום על כל הפרחים והלבבות, תגידי לי.
מה את מעדיפה? אהבה של כרטיס ברכה?
או אהבה שמשאירה סימנים כחולים על הגוף וצלקות על הנשמה?
אני יודע מה אני בוחר. ואני חושב שגם את.