ראשון. שני.
המכונה מתחילה לטחון שוב. מיילים, ישיבות, חיוכים מנומסים. הכלוב. אנחנו לובשים את התחפושות שלנו, משחקים את המשחק. מעמידים פנים שאכפת לנו מהדוחות ומהיעדים הרבעוניים.
זה שקר.
את יודעת שזה שקר, ואני יודע שאת יודעת.
כי בזמן שהגוף שלי יושב כאן, על הכיסא הזה, הראש שלי במקום אחר לגמרי. הוא צד.
והמחשבות שלי, הן צדות אותך. בין שורת קוד אחת לשנייה. באמצע שיחת ועידה משעממת. אני סוגר את העיניים לשנייה, וזהו, אני שם. אני רואה אותך. אני מריץ בראש את מה שאני הולך לעשות לך.
פעם, האתגר היה המרדף. הפיתוי. השכנוע. עכשיו...
עכשיו את טרף קל.
ואל תביני אותי לא נכון. זה לא כי את חלשה. ממש לא.
את טרף קל כי את מכירה את החוקים. כי את יודעת שאין לאן לברוח. כי את אפילו לא רוצה לברוח. ההתנגדות שלך היא רק משחק מקדים, חלק מהטקס. והידיעה הזאת, הוודאות הזאת... היא מסוכנת.
היא הופכת את הציד למשהו אחר. פחות מרדף, יותר ספירה לאחור. פחות אתגר, יותר עינוי מתוק. אני כבר יודע איך זה ייגמר. אני כבר יכול לטעום את הניצחון. את הטעם של העור שלך, את המלח של הזיעה, את הרעד הזה שעובר בך כשאת סוף סוף נכנעת.
והטעם הזה, הוא כל כך טעים בפה.
והתחושה הזאת, של השקט שאחרי הכאוס, של הגוף העייף והמלא, היא כל כך נעימה בגוף.
אז את מרגישה את זה גם, נכון? את מרגישה את העיניים שלי עלייך, גם כשאני קילומטרים מכאן. את מרגישה את הספירה לאחור מתקתקת בתוך הדם שלך.
כל השבוע הזה הוא רק הצגה. אשליה.
כי שנינו יודעים שההצגה האמיתית, זאת עם הדם והיזע, מתחילה כשהאורות כבים.