הלילה שקט.
אין פה שנאה, אין זעם. אין מלחמה. רק אני, מרפסת פתוחה, והרוח הקרירה הזאת של סוף הקיץ על עור חשוף.
השקט הזה אמור להפחיד אותי. פעם הוא היה מפחיד. ריקנות. ואקום. הזמנה למוח שלי להתחיל לטחון הכל לאבק.
אבל הלילה אני לבד, ולא בודד.
כי את כאן.
את לא באמת כאן, כמובן. המיטה ריקה. אין בגדים שלך על הרצפה. ובכל זאת, את כאן.
אני מרגיש אותך בהד שנשאר בגוף שלי. כמו אחרי פיצוץ, כשהאוזניים עדיין מצלצלות. ככה הגוף שלי מרגיש. הוא עדיין רוטט ממך.
הרוח הקרירה הזאת נוגעת בי בדיוק במקומות שבהם הידיים שלך אחזו, במקומות שבהם הציפורניים שלך שרטו. וכל מגע שלה מעיר את זיכרון המגע שלך.
זה לא געגוע, אל תתבלבלי. געגוע זה רגש חלש, מתבכיין.
זה משהו אחר. ראשוני יותר. זו ההכרה שהשארת פה משהו. חתיכה ממך, שחיה עכשיו בתוך הדם שלי, בתוך העצמות. זה לא זיכרון שיושב בראש, זה רישום שנצרב בבשר.
אז את חושבת שאת בבית שלך, במיטה שלך.
את טועה.
את גם כאן. נושמת איתי את אוויר הלילה. שותקת איתי.
הפכת לחלק מהשקט.
וזה הדבר הכי מסוכן מכל מה שעשינו עד עכשיו.
תהני מהשלווה, איפה שלא תהיי.
תאגרי כוח.
כי השקט הזה, הוא רק ההכנה לסערה הבאה שלנו.
ואת יודעת שהיא תבוא.