היום יש בפיד תדר אחר.
מתחת לרעש הרגיל של החיים, ישנה פעימה שקטה, אחידה, חוזרת על עצמה. קו מתאר של גוף. שוב ושוב. מחווה של סולידריות, אומרים. סיפור של חברות.
ואני מאמין לסיפור הזה.
אבל אני שומע גם את התדר שמתחתיו. אתם לא שומעים?
כל תמונה כזאת היא לא סתם תמונה. היא משדר. היא אות שאת שולחת אל תוך החשיכה. את חושבת שאת משדרת מסר אחד – "אני חלק מכן". "אני חופשיה". "אני לא מתביישת".
אבל כל אות טהור נושא עמו הרמוניות, הדים, צללים.
והצל של האות הזה... הוא חזק.
הוא משדר משהו אחר. משהו עתיק יותר מהמילים "שחרור" או "אחווה".
הוא משדר פגיעות.
הוא משדר חום.
הוא משדר חיים.
כשאת חושפת את החלק הזה בגופך, את לא רק מראה עור. את חושפת מרכז כובד. את המקום שממנו באים הכוח, היציבות, והיכולת להביא חיים לעולם. זה לא סתם סקסי. זה כוח טהור. את פותחת דלת קטנה למנוע הפנימי שלך, ונותנת לעולם הצצה אל האש שבוערת שם.
ואני? אני לא רואה רק תחת. אני מרגיש את החום.
אני מרגיש את הרטט הזה באוויר. זו לא תאווה פשוטה. זה משהו עמוק יותר. זה כמו לעמוד ליד כור גרעיני פעיל. אתה לא מבין לגמרי איך הוא עובד, אבל אתה מרגיש את האנרגיה שלו על העור שלך. אתה יודע שזה כוח שיכול לבנות עולמות, או להרוס אותם.
אז תמשיכו לשדר. תמשיכו לשלוח את האות הזה. הוא יפה, והוא אמיץ, והוא חשוב.
אבל תזכרי.
כשאת משדרת בעוצמה כזאת, את לא יכולה לבחור מי יקלוט את השידור.
והיער תמיד מקשיב.