ביקשת ממני את הבלתי אפשרי.
"אני רוצה להרגיש כמו נסיכה," אמרת. "תמימה. חשופה. שברירית."
ואז הסתכלת לי בעיניים והוספת את הפקודה האמיתית:
"תהיה איתי. תהיה הסלע שלי."
את יודעת שהעולם שלי לא עשוי מנסיכות. הוא עשוי מקרבות, מהתנגשויות, מצלקות. את יודעת שאני לא בונה ארמונות, אני מפרק מבצרים. ואת באת, וביקשת ממני להיות ההפך הגמור ממה שאני. ביקשת ממני להיות שקט. להיות יציב. להיות סלע.
אז הלילה, הורדתי את השריון.
הידיים שלי, אלה שיודעות לאחוז, לשבור, לכבוש... למדו שפה חדשה. לא שפה של לקיחה, אלא של החזקה. הן עברו על העור שלך לא כדי לתבוע בעלות, אלא כדי למדוד את הרעד. הן נעו לאט, בכוונה, כמו כוח כבידה.
הורדתי אותך למיטה, לא בזעם, אלא בטקסיות.
בלי מילים.
רק הנשימות שלך, שהפכו קצרות יותר. רדודות יותר.
הגוף שלך היה מתוח, לא מתשוקה, אלא מפחד. הפחד הזה לתת הכל. להתפרק.
זו הייתה המלחמה הכי קשה שנלחמתי בה. המלחמה נגד הטבע שלי. כל שריר בגוף שלי צרח עליי לשבור אותך. לטרוף את התמימות הזאת שהנחת לרגלי.
ובמקום זה, נשארתי הסלע.
התנועות שלי היו איטיות, עמוקות, קצובות כמו גאות ושפל. לא חדירה, אלא עגינה. אני נכנסתי לתוכך לא כדי לקחת, אלא כדי להזכיר לך שאני כאן. שאני לא הולך לשום מקום. שאת יכולה ליפול.
כשבכית, זו הייתה רק דמעה אחת. היא זלגה מהעין שלך, חמה, מלוחה, והיא הייתה הפקודה הכי חזקה שקיבלתי בחיים. נשקתי אותה, והרגשתי את הטעם של הכניעה שלך. לא כניעה לי. כניעה לעצמך.
וכשנשברת, לא התנפצת לאלף רסיסים.
נשברת לתוכי.
הגוף שלך רעד, התכווץ, אבל אני הייתי שם. לא זז. הסלע שהחזיק את הזכוכית הרועדת.
אז כן, היית נסיכה.
אבל אל תטעי. אני לא הייתי הנסיך שלך.
אני הייתי המפלצת שבחרה לשמור עלייך הלילה.
העוצמה האמיתית, אני מבין עכשיו, היא לא בכיבוש. היא בריסון. היא בכוח המוחלט שנדרש כדי להחזיק משהו כל כך שביר, ולהשאיר אותו שלם.
השאלה היחידה שנשארה לי עכשיו, בבוקר שאחרי, היא זו:
מי באמת היה החזק הלילה?
הסלע שלא זז, או הזכוכית שהיה לה את האומץ לבקש ממנו להישאר?