השעון המעורר הראשון שלי הוא הזין שלי.
עוד לפני שהשמש זורחת, עוד לפני שהמוח מחליט להתעורר, הוא כבר שם. עומד. דורש. תזכורת יומית, קשה ובלתי מתפשרת, למה באמת מניע את המכונה הזאת.
כל בוקר אותו סיפור.
החרמנות הזאת היא לא מצב רוח. היא שותפה שלי. היא רוח רפאים שחולקת איתי את המיטה, ומתעוררת לפניי. היא הדבר הראשון שאני מרגיש. חום שמבעבע מלמטה, רעב שלא קשור לאוכל.
השגרה מנסה להילחם בה. הקפה השחור. המקלחת הקרה. הבגדים הנקיים. כל אלה הם רק ניסיונות נואשים להרדים את החיה, לדחוף אותה חזרה לכלוב כדי שאוכל ללכת ולשחק אותה בן אדם לעוד יום אחד.
אבל החיה לא נרדמת. היא רק צופה.
ובזמן שאני מצחצח שיניים, היא שואלת את השאלות החשובות באמת:
"אז מי זו תהיה הפעם?"
"איזה גוף ייצמד לשלך מחר בלילה?"
"איזה ריח יהיה לה? איזה טעם? איזה קול היא תעשה כשאני אשבור אותה בדיוק כמו שהיא רוצה?"
השאלות האלה הן הדלק האמיתי של היום. לא הקפה. לא המוטיבציה. רק הרעב. הציפייה.
וזה מביא אותי לשאלה הגדולה באמת.
למה לא כל יום שבת?
למה המציאות מחולקת ככה? חמישה ימים של הצגה, של בולשיט, של איפוק מזויף, רק בשביל יומיים שבהם מותר לנו להיות מי שאנחנו באמת? יומיים שבהם מותר לגוף לדבר, ולמוח סוף סוף לשתוק. יומיים של אמת.
אז תגידי לי את.
איך לעזאזל שורדים עוד חמישה ימים של שקר, רק בשביל יומיים של אמת?
כי הזין שלי, הוא כבר לא מוכן לקבל את התשובה.