חצות.
העיר נושמת נשימה עמוקה וארוכה. נרדמת.
הגוף שלי אמור היה להירדם איתה. זו הפקודה הביולוגית. עייפות. סוף יום.
אבל במקום עייפות, יש עירנות. חדה. דרוכה. כמו חוד של סכין.
השקט של ה-2 בלילה הוא לא באמת שקט.
זה שקט מזויף. מתחת לדממה, יש תדר אחר. רטט. כאילו כל התשוקות והפחדים והסודות של העיר, אלה שנחנקים באור היום, משתחררים סוף סוף לאוויר.
ואני קולט אותם.
אני מרגיש אותם על העור.
זה לא אינסומניה. זה אינסטינקט.
אלה קולות הצייד שקוראים לי?
האם זו רוח הרפאים של כל הלילות הקודמים, של כל הגופות שהחזקתי, שכל הריחות ששאפתי? האם היא קמה לתחייה ודורשת ממני לצאת שוב?
או שאולי זו סתם הבטחה ריקה. אשליה.
הפיתוי של הלילה.
הוא מבטיח לך דברים שאור היום לעולם לא יוכל לקיים.
הוא לוחש לך על מפגשים מקריים שהופכים לגורל. על זרים שהופכים לאהבות אלימות. על גבולות שנמחקים. הוא מבטיח לך את האמת העירומה, הלא מצונזרת, של החיים.
הבעיה היא, שבבוקר, השמש תמיד עולה. והאמת הזאת של הלילה נראית פתאום מלוכלכת, פתטית.
ההבטחות הופכות לחרטה.
אז הנה אני. ער.
דרוך כמו קפיץ.
מקשיב לשקט, ומנסה להבין אם הוא קורא לי לצאת לטרוף, או שהוא פשוט צוחק עליי.
ועלייך. איפה שלא תהיי עכשיו, ערה כמוני.
האם את שומעת את זה גם? את קולות הציד?
או שאת פשוט מקשיבה לשקרים היפים של הלילה?