בוקר.
הגוף מתעורר לפני הראש.
תחושה עמומה באגן, הד של משהו שקרה בלילה. אבל שום דבר לא קרה.
ובכל זאת, הזין שלי לא מאמין לזה. הוא עומד, קשה, שולח הודעה דחופה. לא לעולם.
לך.
את שומעת אותו?
או שאת מרגישה אותו? שם, איפה שאת נמצאת עכשיו. רטט קטן בין הרגליים שלך.
זיכרון של משהו שעוד לא קרה.
כי הלילה היית כאן.
אני יודע. אני הייתי נוכח. ראיתי הכל.
החניון היה הומה. ריח בנזין ואספלט לח. אנשים טרקו דלתות, צעקו לילדים שלהם. רעש לבן של חיים רגילים.
ואת היית שם, בין שתי מכוניות, על הברכיים שלך.
הבטון הקר חדר לך דרך הבד. לא היה אכפת לך.
הסתכלת למעלה, והמבט הזה... הוא היה הכל. בלי בושה, בלי פחד. רק צורך.
היית שימושית. כל כך שימושית.
ואז, בדיוק כשירדת עליי, ראיתי אותה. אישה שנכנסה לרכב שלה, כמה שורות מאיתנו. היא לא הסתכלה במפורש. רק מבט חטוף. חצי שנייה. אבל היא ראתה. והיה במבט שלה משהו, אני נשבע. לא זעזוע. לא גועל.
הבנה. אולי אפילו קנאה.
צפירה של מכונית מושכת אותי חזרה להווה. אני במיטה שלי.
זה היה חלום? פנטזיה?
או שזו פשוט נבואה? הצצה קטנה לפרק הבא.
אני לא יודע. וזה לא משנה.
כי עכשיו, אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה.
הפה שלך.
ואני.
והעולם כולו צופה, ומקנא, ולא מבין כלום.