אז התוכניות בוטלו.
השקט נפל. במקום רעש של ציפייה, יש דממה של אפשרויות.
וזה זמן מושלם לדבר על מה שבאמת חשוב.
לא הזיון. הארכיטקטורה שמאפשרת אותו.
סטוץ, יזיזות, קשר מיני. המילים לא באמת משנות.
רובן המוחלט של החוויות האלה הן זבל. רעש ריק. שני אנשים שמשתמשים אחד בגוף של השני כממחטה כדי לנגב את הבדידות שלהם, ואז בורחים בבוקר.
למה?
כי חסר להם היסוד. הבסיס.
אתן מדברות על "מרחב בטוח". אני שונא את המילים האלה. הן נשמעות כמו חדר טיפולים.
אבל הרעיון מאחוריהן... הוא הכל.
מרחב בטוח הוא לא מקום שאין בו כאב או סכנה. להפך.
**מרחב בטוח הוא מקום שבו מותר לכאב ולסכנה להתקיים, כי שני הצדדים סומכים אחד על השני שלא יתנו למשחק להפוך למציאות.**
זה לא "כבוד הדדי" במובן המנומס.
זה הכבוד של שני גלדיאטורים שנכנסים לזירה. כל אחד מכבד את הכוח והמסוכנות של השני. כל אחד יודע שהשני יכול להרוס אותו, וסומך עליו שלא יעשה את זה, אלא אם זו בדיוק המטרה המוסכמת.
החיבור האנושי, זה שאתן קוראות לו ככה, הוא לא שיחות נפש על ילדות.
הוא היכולת להסתכל למישהי בעיניים בזמן שהיא מתפרקת, ולראות אותה. לא את הפנטזיה שלך, לא את התפקיד שהיא משחקת. אותה. עם כל הכאוס והשריטות.
זה הבסיס. בלי זה, אתם סתם שני קופים שמתחככים (מגיע לנו להיות גם קופים לפעמים)
והדבר הכי חשוב: הכרה באפשרות לשינוי.
שום דבר לא חקוק באבן. הסטוץ של היום יכול להיות היזיזות של מחר, והקשר שיכול להרוס לך את החיים בעוד שנה. אין תבניות. אין חוקים.
יש רק שני אנשים שמחליטים, כל יום מחדש, מה הם בונים יחד.
אז מה דעתי?
דעתי היא שרוב האנשים פוחדים מדי מהעבודה האמיתית, אז הם מסתפקים בחיקוי זול.
הם רוצים את הסערה, אבל לא מוכנים לבנות את הספינה.
השאלה היא לא מה אתן חושבות.
השאלה היא כמה מכן היו מוכנות לעמוד בסטנדרטים האלה.