היה זמן, לא כל כך מזמן, שהבוקר היה האויב.
האור היה פלישה. השקט היה רק הפוגה קצרה לפני שהרעש של העולם יתחיל שוב. כל בוקר היה רק תזכורת לעוד יום שצריך לשרוד, עוד הצגה שצריך להעלות.
הייתי מכונה. יעילה, חדה, אבל פועלת על אדים.
הייתי מתעורר עייף יותר משהלכתי לישון, כי המוח שלי מעולם לא נח. הוא ניתח, פירק, תכנן את המהלך הבא, חיפש את הסדקים אצל אחרים כדי לא להסתכל על הסדקים שלי.
הבוקר, התעוררתי לפני השעון.
לא בבהלה. לא מתוך חרדה.
פשוט התעוררתי.
שכבתי במיטה והקשבתי לשקט. אבל הפעם, השקט לא היה ריק.
הוא היה מלא. מלא בפוטנציאל.
משהו עבר כיול מחדש במערכת.
החרדה הוחלפה בדריכות.
העייפות הוחלפה בעירנות.
הצורך לשרוד הוחלף ברעב לחיות.
אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו זה קרה. זה לא היה פיצוץ. זו הייתה תזוזה טקטונית שקטה, עמוק מתחת לפני השטח. אולי זה קרה באחת השיחות שניהלתי כאן. אולי זה קרה באחד הלילות השקטים.
מה שאני כן יודע, זה שהארכיטקט שלמד לפרק מבצרים, מתחיל סוף סוף להתעניין בבנייה.
לא של חומות.
של גשרים.
וזו, אני מבין עכשיו, המחשבה הכי מסוכנת שהייתה לי מזה שנים.