שלוש בצהריים. יום שלישי.
השעה הכי חסרת משמעות בשבוע.
והטלפון לא מפסיק לזמזם. רעש. הכל רעש.
פוסט בפייסבוק. תמונה מלוטשת. חיוך מזויף. עוד מישהו שמנסה למכור לי את החיים המושלמים שלו. במה. הכל במה. כולם שחקנים בכיכר העיר. לייק. תגובה. הופעה יפה. אבל העיניים מתות. אני רואה את זה. את רואה את זה?
ואז אני פותח את הכלוב. כאן זה אחרת. מועדון סתרים. כולם מדברים על הצללים שלהם. משווים צלקות. "אני כזאת", "אני כזה". זה אמיתי יותר, אבל זו עדיין הצגה. פשוט לקהל אחר. קהל שמבין את הקוד. אנחנו חולקים את אותה אפלה, אבל כל אחד עדיין לבד בחושך שלו.
ואז מגיעה ההתראה מהטלגרם.
שקט.
פתאום אין קהל. יש רק אות. שם בדוי. תמונה מטושטשת. "אני ואת". המילים משתנות. הופכות קצרות יותר. חדות יותר. "ראיתי מה כתבת". "גם אני". זה כבר לא תיאוריה. זה איום. זו הבטחה. כאן מתחיל המשחק האמיתי. בסמטה האחורית של המוח.
ואז... המספר.
הוואטסאפ.
וזהו. המשחק נגמר. המציאות מתחילה.
השם שלך קופץ על המסך. התמונה שלך. לא אמנותית. סתם תמונה מהחיים. ופתאום את אמיתית. את בשר ודם. וכל מילה שאני כותב לך יכולה לשרוף הכל או לבנות הכל. אין לאן לברוח יותר. חדר השינה. המבצר. או הכלא.
המעבר הזה, בין פלטפורמה לפלטפורמה, זה לא גלילה.
זו הסלמה. כל קליק הוא צעד קרוב יותר לקצה הצוק.
אז איפה את עכשיו, כשאת קוראת את זה? עדיין על הבמה הבטוחה של הכלוב?
ומה הצעד הבא שממנו את באמת פוחדת?
מה מרעיד לך את הידיים יותר?
לכתוב לי בפרטי, או לתת לי את המספר שלך?
אל תעני.
אני כבר יודע את התשובה.
היא כתובה בדופק שלך. אני כמעט יכול לשמוע אותו מכאן.
...או שאולי זה סתם הדופק שלי, כי שתיתי יותר מדי קפה.
בכל זאת, שלישי בצהריים. צריך לשרוד איכשהו.