היום קרה משהו מוזר.
אני לא בטוח איך לתאר את זה.
השמש זרחה. הקפה היה מר. אנשים דיברו שטויות. יום רגיל.
אבל משהו היה חסר.
הרעש.
אתם מכירים את הרעש הזה בראש שלי. אני כותב עליו כל הזמן. הזמזום הבלתי פוסק של הציד. הדיאלוג הפנימי על שליטה וכניעה. המחשבות על חבלים ודמעות וסימנים על העור.
זה המנוע שלי. הדלק.
והיום, בפעם הראשונה מזה שנים... הוא כבה.
היה שקט.
עברתי יום שלם בלי לחשוב על בדס"מ.
אף פעם. לא פנטזיה אחת. לא תכנון אחד. לא זיכרון אחד.
זה היה כמו ללכת בחדר שאתה מכיר כל חייך, ולגלות פתאום שמישהו הזיז את כל הרהיטים.
מטריד. מבלבל.
איפה נעלם הקול הזה?
האם הוא התעייף? האם הוא ברח?
האם זה סימן שאני מתרפא? שאני הופך... נורמלי?
המחשבה הזאת, על "נורמליות", הייתה יותר מפחידה מכל פנטזיה אפלה שאי פעם הייתה לי.
שקט כזה הוא לא שלווה. הוא ריקנות.
ואז, רגע לפני שאני נרדם , עולה בי מחשבה.
זיכרון ישן משיעור ביולוגיה.
צפרדע, אם שמים אותה במים רותחים, תקפוץ החוצה מיד.
אבל אם שמים אותה במים קרים, ומחממים אותם לאט לאט, מעלה אחר מעלה...
היא לא תשים לב.
היא תתרגל לחום. היא תחשוב שהכל בסדר.
עד שהיא תתבשל למוות.
פתאום, הבנתי.
השקט הזה בראש שלי היום, הוא לא סימן שהמנוע כבה.
הוא סימן שהמים הגיעו לטמפרטורה המושלמת.
ואני הפסקתי להילחם.