יש חלון זמן קטן בבוקר. אולי עשרים דקות.
אחרי שהרעש של הילדים נמס אל תוך הכביש, ואחרי שאמרתי את כל ה"בוקר טוב" וה"תתלבש כבר".
לפני שהמסכה של איש המקצוע עולה על הפנים, ולפני הפגישה הראשונה עם אנשים אחרים.
זה חדר אטום בזמן.
ברגעים האלה, אני לא אבא, לא בוס, לא מאהב, לא הכותב מהכלוב.
אני סתם.
אני יושב באוטו, המנוע כבוי, והדבר היחיד שנשמע זה המקרר של המחשבות שלי.
כל הרעש, כל המשחקים, כל האסטרטגיות... נעלמים.
ונשארת רק התמצית.
אני חושב על כל הדברים שלא נאמרו.
על כל המגעים שהיו צריכים לקרות.
על העייפות. לא העייפות של הגוף. העייפות של הנשמה, שמחזיקה כל כך הרבה תפקידים בבת אחת.
זו לא עצבות. זו לא חולשה.
זו פשוט... בהירות.
כמו להסתכל על מים צלולים אחרי שהסערה שככה, ולראות את כל האבנים החדות שעל הקרקעית.
אבנים שאני בדרך כלל עסוק מדי בלהתחמק מהן.
עוד דקה, אני אניע את האוטו.
אני אשים את המוזיקה. אני אדליק את הסיגריה.
אני אבחר איזו מסכה ללבוש היום.
ההצגה תתחיל.
אבל ברגע הזה, ממש עכשיו,
אני פשוט כאן.
עירום.
ומחכה שהעולם יתחיל שוב.