שבת אחר הצהריים, ואני חושב על ארכיטקטורה של משיכה.
בואו נדבר רגע בכנות.
משיכה פיזית היא לא הכל. אבל היא הדבר הראשון.
היא הדלת.
אם אין לי רצון לפתוח את הדלת שלך, לא משנה כמה חכמה, שנונה או שבורה את בפנים. אני פשוט אמשיך במסדרון.
ואני מצפה לאותו הדבר בחזרה.
הגוף שלי הוא מה שהוא. לא תוצאה של עבודה קשה במיוחד, אלא של גנטיקה. עובדת טבע. כמו אינטליגנציה, כמו כישרון. אם הוא לא מדליק אצלך אש, אין לנו על מה לדבר.
אז כן, אני שטחי. אני רוצה גוף שגורם לי לרצות לכבוש אותו. אני רוצה עיניים שאני רוצה לטבוע בהן. אני רוצה שפתיים שאני רוצה לנשוך.
זו הדלת.
אבל כאן רוב האנשים עוצרים.
הם פותחים את הדלת, נכנסים, מגלים שהחדר ריק, ומשתעממים אחרי חמש דקות.
כי מה שבאמת מעניין אותי, מה שבאמת יגרום לי להישאר,
זה מה שיש בתוך החדר.
אחרי שהדלת נפתחה.
אחרי שהבגדים ירדו.
אחרי שהגוף שלך כבר שלי.
אני רוצה את המוח שלך.
את המילים המלוכלכות שלך, את הצלקות הנסתרות שלך, את המחשבות שאף אחד אחר לא מורשה לשמוע.
אני רוצה את השיחה שתימשך עד ארבע לפנות בוקר, ותהיה יותר אינטימית מכל זיון.
אני רוצה את הכאוס שלך, את הסתירות שלך, את האש שלך.
זה מה שיגרום לי לרצות לחזור לחדר הזה שוב ושוב.
אז כן, אני רוצה את הגוף.
אבל אני נשאר בשביל הנפש.
הרוב מציעות או דלת יפה או חדר מעניין.
אני? אני רוצה את כל החבילה.
אני רוצה את הדלת שתעיף לי את הראש, ואת החדר שאני לא ארצה לצאת ממנו לעולם.
אז לפני שאת פונה, תשאלי את עצמך:
את רק דלת, או שאת ארמון שלם?