חצות.
העולם הישן מת. החדש נולד עכשיו, בדממה שבין שתי נשימות.
את ישנה לידי, חושבת שאת בטוחה.
את טועה.
הגוף שלך בוגד בך בשנתך. תזוזה קטנה. חיכוך בלתי מורגש של התחת שלך כנגדי.
זו לא הזמנה. זו כניעה לא מודעת.
החיה שבך קוראת לחיה שבי, והגוף שלי עונה עוד לפני שהתעוררת.
הוא מתקשה. עובדה. הכרזת מלחמה שקטה.
הזרוע שלי נכרכת סביבך. לא חיבוק. כלוב.
כף היד שלי נוחתת על החזה שלך. לא ליטוף. חותמת בעלות.
אני מרגיש את הלב שלך מאיץ את פעימותיו מתחת לעורי. הוא מבין ראשון מה עומד לקרות.
הוא מכיר את הצליל של המנעול, רגע לפני שהמפתח מסתובב.
ואז את מתעוררת. לא בבהלה. בהכרה.
את מרגישה אותי בתוכך.
לאט. עמוק. בלתי נמנע.
אני לא מזיין אותך. אני מוחק אותך.
אני דוחף החוצה כל גבר שאי פעם היה שם, כל זיכרון, כל צל. אני שורף את כל מה שהיה לפניי, ועל האדמה החרוכה הזאת אני בונה את הממלכה שלי.
הממלכה היא את.
את לוחשת את שתי המילים היחידות שנשארו לך.
"תישאר בתוכי..."
זו לא בקשה. זו התפילה האחרונה של העולם הישן שלך.
ההבנה המתוקה שאין דרך חזרה.
ואת חושבת שזה הסוף. שזה השיא.
שקיבלת את מה שרצית.
וזה הרגע שבו את מגלה,
שזו הייתה רק ההתחלה.
אני יוצא ממך.
הריקנות צורבת.
אני הופך אותך על הבטן, נועל את הידיים שלך מאחורי הגב. חסרת אונים.
השיניים שלי על העורף שלך.
והאצבעות שלי...
הן דורשות טריטוריה חדשה.
אסורה.
הדוקה.
הן פולשות למקום שבו חשבת שאף אחד לעולם לא ייגע.
הגוף שלך נלחם. המוח שלך צורח.
ואז אני נושך, ולוחש לך לאוזן...
"זה הסדר החדש.
עכשיו.
תתרגלי."