ראש השנה.
האוויר מתמלא במילים ריקות. "דף חדש". "סליחה". "חשבון נפש".
כולם עומדים בתור, ילדים טובים, מבקשים להיכתב בספר החיים.
כל כך... נקי.
וכל כך שקרי.
בואי. תשכחי מכל זה.
אני אראה לך איך נראית התחלה חדשה אמיתית.
אצלנו, השנה החדשה לא נפתחת בתפילה.
היא נפתחת בווידוי.
הווידוי:
את לא תלכי לבית הכנסת. המקדש היחיד שתראי הלילה יהיה החדר שלי.
את תרדי על הברכיים שלך, לא בפני אל נסתר, אלא בפניי.
הראש שלך יהיה למטה, והפה שלך יהיה סגור, עד שאני אתן לך את הרשות לדבר.
ואז, תחת המבט שלי, את תקיאי החוצה את כל הרעל של השנה שעברה.
לא השקרים שאת מספרת לעולם. את האמת.
כל פנטזיה מלוכלכת, כל בגידה קטנה, כל רגע של חולשה אנוכית.
אני אהיה הכומר המוודה שלך. והחטאים שלך יהיו המנחה שלך על המזבח.
פסק הדין:
ואחרי שהכל יהיה בחוץ, יגיע הדין.
אני לא אשפוט. אני לא אכעס.
אני פשוט אקח את כל האפלה היפהפייה הזאת שלך, ואהפוך אותה למציאות.
הפנטזיה שלך על כאב? אני אצרוב אותה על עורך.
הצורך שלך בהשפלה? אני אטביע אותך בה עד שלא תדעי איך קוראים לך.
התשוקה שלך להיכבש? אני אהפוך את הגוף שלך לשטח כבוש, ואת הנפש שלך לבת ערובה.
הגוף שלך יהיה דף חלק, ואני אכתוב עליו את פסק הדין בסימנים אדומים, כחולים, ורטובים.
הטיהור:
ורק אז, כשתהיי מרוקנת, שבורה, וטהורה לחלוטין מכל מי שהיית,
רק אז תתחיל השנה החדשה שלך.
את תקומי, לא כאישה שקיבלה סליחה.
אלא כיצירת מופת שנולדה מתוך הכאוס שלה.
היצירה שלי.
אז את רוצה דף חדש?
מצוין.
אבל אצלי, לפני שכותבים על דף חדש,
קודם כל, שורפים את הישן עד אפר.
שנה טובה.
או שלא. הבחירה, כמו תמיד, היא רק אשליה.