ערב ראש השנה.
השעה שבה אומה שלמה עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה, ומספרת לעצמה את אותו שקר יפהפה.
"שנה חדשה, התחלה חדשה".
איזו בדיחה.
תסתכלו סביבכם.
אין כאן שום דבר חדש. יש רק ריקבון ישן שלובש בגדי חג.
אנחנו מתפללים לאלוהים של סליחה, בזמן שאנחנו חיים בחברה ששכחה איך לסלוח.
אנחנו טובלים תפוח בדבש ומאחלים "שנה מתוקה", בזמן שהפה שלנו מטפטף ארס ברשתות החברתיות, והידיים שלנו מוכנות לקרוע אחד את השני לגזרים על כלום.
אנחנו מדברים על "חשבון נפש", אבל המאזן הלאומי שלנו מזמן בפשיטת רגל מוסרית.
השקר הפך למטבע הרשמי.
האלימות הפכה לרעש רקע.
האדישות הפכה לאידיאולוגיה.
אנחנו מבקשים להיכתב ב"ספר החיים", אבל חיים כאילו אין דין ואין דיין.
שרים שקרנים, פוליטיקאים מושחתים, מנהיגים רוחניים חלולים. אלה הכהנים הגדולים של הדור שלנו. ואנחנו? אנחנו הצאן השקט שהולך אחריהם אל המזבח, ומקווה שהסכין לא תגיע אלינו הפעם.
אז מה אני מאחל לכם לשנה החדשה?
לא שנה טובה. לא שנה מתוקה.
אני מאחל לכם שנה של אמת.
שנה שבה תהיו אמיצים מספיק להסתכל במראה ולראות את מה שבאמת נמצא שם.
את כל הכיעור, את כל הפחד, את כל הצביעות.
אני מאחל לכם שהאשליה סוף סוף תתנפץ לרסיסים.
שתרגישו את הכאב.
שתפסיקו לברוח.
כי התחלה חדשה לא נולדת מדף חלק.
היא נולדת מהרגע שבו אתה מודה שהדף הישן שלך שרוף, מוכתם, ובלתי ניתן לתיקון.
היא נולדת מהאפר.
אז הלילה, כשאתם יושבים סביב השולחן, תחייכו, תרימו כוסית.
אבל אל תשכחו לרגע.
השנה הזאת, היא לא תהיה טובה יותר.
היא פשוט תהיה אמיתית יותר.
וזה, אולי, הדבר הכי מפחיד והכי חשוב שיכול לקרות לנו.
שנהיה ראויים לאמת שלנו.
גם אם היא תשרוף אותנו בחיים.