התשוקה, כך נוטים לחשוב, היא כאוס. סערה בלתי נשלטת של רגשות ודחפים. זוהי תפיסה של חובבנים (יצא לי שיפוטי...תתמודדו). במציאות, התשוקה היא גיאומטריה נסתרת, מערכת מורכבת של קווים ומתחים שאפשר למפות, להבין, ובעדינות, להוביל. היא אינה סופה שיש לשרוד, אלא כלי נגינה שיש ללמוד לכוון. והאמנות האמיתית אינה לכפות עליה צליל, אלא להאזין לשקט שבין התווים, ולגלות את המנגינה שכבר קיימת בך, ממתינה למנצח שידע לקרוא אותה.
הנה את יושבת מולי, במרחב שזיקקתי עבורנו. האור נמוך, נוגע רק בקווי המתאר של פנייך, משאיר את רובך מסתורין נעים, טריטוריה שטרם נחקרה. השקט סביבנו אינו ריק; הוא בד קנבס עבה, הממתין למכחול הראשון. הוא בולע את רעשי העולם שבחוץ, ומעצים כל רחש פנימי, פעימת לב, נשימה עדינה, הקול הדק של מחשבה חולפת.
ידי נעה באיטיות, לא נוגעת בך עדיין, אלא חותכת את האוויר שבינינו, משנה את הלחץ, את הציפייה. היא נעצרת מול פנייך, ואת מרגישה את החום הקורן ממנה, נוכחות שקטה שמבקשת רשות. אין כאן כפייה. יש כאן רק שאלה, והתשובה טמונה כולה במבט שלך, ברגע שבו את מחליטה לעצום את עינייך. וברגע שהן נעצמות, העולם הישן נעלם.
כעת, את חשופה. לא פיזית, אלא תפיסתית. המוח שלך, שרגיל לשיטפון של אור וצבע, מחפש אחיזה. הוא נאחז בצלילים, בריחות, בתחושות. הוא מנסה לבנות מחדש את המציאות מתוך שברי מידע, ואני נותן לו לעבוד, להתיש את עצמו במאמץ הזה. ואז, כשהוא עייף ומבולבל, מתחיל השרטוט האמיתי.
אצבעותיי אינן מלטפות. הן לומדות. הן קוראות את הסיפור שכתוב על עורך. הן נעות לאורך קו הלסת שלך, חשות את המתח הזעיר, העדות למחשבות שאת מנסה להדחיק. הן עוברות על שפתייך, לא כהבטחה לנשיקה, אלא כססמוגרף המודד את הרעד העדין של הציפייה. כל נגיעה שלי היא נקודה על מפה שאני מצייר ישירות על תודעתך. אינני נוגע בגופך; אני נוגע בתפיסה שלך את גופך.
ואז אני מתחיל לשחק עם הזמן. עם הקצב. אצבע אחת נוגעת בקצה שפתך, קלות כנשימת פרפר, ונעלמת. דממה. את מחכה לה שוב, אבל היא לא חוזרת לאותו מקום. הפעם היא מופיעה כמעט במקביל על רקתך ועל מפרק כף ידך. שתי נקודות של חום, מבודדות, חסרות היגיון. המוח שלך צורח בניסיון למצוא את התבנית, את החוקיות. אבל אין חוקיות. יש רק את הרצון שלי. אני מפרק את הציפיות שלך, את ההרגלים שלך, את כל מה שחשבת שאת יודעת על מגע. אני הופך את הגוף שלך לשדה של אפשרויות בלתי צפויות, ואת, במרכזו, מאבדת את היכולת לחזות. את רק יכולה להרגיש.
המתח הזה, המתח המתוק שבין הנגיעה שהייתה לזו שעוד תבוא, הוא החומר שממנו אני בונה. אני חש אותו מצטבר בך, זרם חשמלי שמחפש הארקה. את כבר לא חושבת, את כמעט לא נושמת. את כולה ציפייה טהורה.
ורק אז, כשהמבנה כולו מוכן, אני מתקרב. את מרגישה את נשימתי על עורך, חמה ולחה, והיא סוף סוף אות ברור, נקודת התייחסות בתוך הכאוס המתוק שיצרתי. היא ההבטחה לסדר, לשחרור.
הנשיקה, כשהיא מגיעה, אינה סערה. היא הנקודה שבה כל הקווים ששרטטתי נפגשים. היא הסינגולריות. ברגע הזה, אין יותר "אני" ו"את". אין מנתח ואין מנותחת. יש רק התכה, מיזוג של שתי תודעות לרגע אחד, שלם, שבו כל השאלות נעלמות ונותרת רק תשובה אחת, חסרת מילים. אני מרגיש את גופך נרפה לחלוטין, לא מתוך חולשה, אלא מתוך אמון מוחלט. זו לא כניעה. זו בחירה עמוקה לתת למישהו אחר להחזיק את המפה, רק כדי לגלות את היופי של להיות אבודה.
אני פוקח את עיניי ומתבונן בך. השקט שאחרי שונה. הוא מלא, רווי. פנייך רגועות, כאילו ישנת שנת ישרים בפעם הראשונה בחייך. הארכיטקטורה הושלמה. יצרתי עבורך רגע של שלמות, של חופש מהרעש התמידי של העצמי.
אך כעת, כשהיצירה נושמת מולי, שלווה ומושלמת, נותר הפרדוקס שלי. אני הארכיטקט, אבל אני נשאר מחוץ לבניין. אני המנצח, אבל אני יכול רק לשמוע את המוזיקה מבחוץ. מה עושה האמן כשהיצירה שלו חיה ונושמת, אך הוא נותר המתבונן היחיד ביופי שברא? אולי זוהי מהותה של השליטה: היכולת לברוא עולם מושלם עבור אחר, ולשלם על כך בבדידותך שלך.