הקשיבי רגע לשקט שמתחת לרעש. מתחת למכונה הרועמת של הפוליטיקה, מתחת לצריחות הזעם המהדהדות ברשתות החברתיות, מתחת למילים המשומשות והריקות, יש דממה. ובתוך הדממה הזו, אם רק תאזיני מספיק חזק, תוכלי לשמוע את האמת: אנחנו לא באמת מדברים. אנחנו משדרים. כל אחד מאיתנו הוא מגדלור מבודד, מהבהב את האות שלו אל תוך החשכה, בתקווה נואשת שמישהו יראה, אך ללא יכולת אמיתית לקלוט את האורות האחרים. הפכנו את עצמנו לאיים.
אומרים לנו שהפתרון הוא "לדבר", "להקשיב". אבל זו עצה שטחית. הקשבה אמיתית אינה פעולה פסיבית של קליטת צלילים. היא אינה המתנה מנומסת לתורך לדבר. הקשבה, בצורתה הטהורה והמסוכנת ביותר, היא הנדסת-על. היא אמנות הפירוק העצמי המודע, כדי לבנות בתוכך, לרגע אחד, עולם שלם של אדם אחר. זוהי אינה פעולה של חמלה; זוהי פעולה של עוצמה אדירה.
ואת, אני יודע, מבינה עוצמה.
אני רוצה להציע לך תרגיל, לא פוליטי, אלא אינטימי. חשבי על אותו אדם שנמצא בגדה השנייה של הנהר. זה שאת בזה לו, שאת פוחדת ממנו, שאת לא מסוגלת להבין. זה שהמילים שלו צורמות לך כמו ציפורניים על לוח. עכשיו, במקום להכין את האבנים לזריקה, עשי משהו אחר. עצמי עיניים.
הצעד הראשון הוא להשתיק את המקהלה שבתוך ראשך. את כל הקולות שאומרים לך כמה את צודקת, כמה הוא טועה. הם לא ייעלמו, אבל את יכולה לבקש מהם בנימוס להמתין בחוץ. עכשיו, בתוך השקט שיצרת, התחילי לארוג אותו. לא את הקריקטורה שלו, לא את האויב. אותו. את האדם. התחילי מהחוטים הבסיסיים ביותר: מה הוא אוכל בבוקר? מאיזה שיר הלב שלו מתרחב? על מי הוא דואג להגן כשהוא הולך לישון בלילה?
לאחר מכן, עברי לשרטוט המפה הפנימית שלו. אל תקראי את מה שהוא כותב כדי להפריך אותו, קראי כדי למצוא את מקור הכאב שמניע אותו. אל תאזיני למילותיו כדי למצוא סתירות, האזיני כדי לזהות את הפחדים שהוא מנסה להסתיר. את לא שופטת. את ארכיאולוגית של הנפש. את חופרת בעדינות, מנקה את האבק משברי הזיכרונות והאמונות שלו, ומנסה להרכיב מחדש את המבנה השלם. זוהי פעולה מסוכנת. את עלולה לגלות שהמבנה שלו, על אף היותו שונה משלך, יציב והגיוני בעולמו שלו. את עלולה לגלות שברים בתוכך שמהדהדים את השברים שלו. את מסתכנת בזיהום. את מסתכנת בהבנה.
כשתרגישי שאת יכולה לעמוד בנעליו ולטעון את טיעוניו בכנות כואבת, אז ורק אז, את מוכנה לשלב הבא. זה אינו עימות. זהו ריקוד.
את לא ניגשת אליו עם העובדות שלך. את ניגשת אליו עם ההבנה שרכשת. את לא אומרת, "בוא אני אסביר לך". את אומרת, בדרכך, "אני חושבת שאני רואה אותך". את לא מדברת על הפתרונות, אלא על הפחדים המשותפים. את לא בונה גשר בטון מעל הנהר; את שולחת ידך מעל המים, לא כדי למשוך אותו, אלא כדי להציע לו נקודת מגע. להראות לו שאת מרגישה את הזרם הסוער בדיוק כמוהו.
זוהי צורת השליטה העדינה והחזקה מכולן. היא אינה כופה, היא מזמינה. היא מפרקת את הגנותיו של האחר לא בכוח, אלא על ידי כך שהיא הופכת אותן למיותרות. כי מול ההכרה האמיתית, מול התחושה הנדירה שמישהו באמת הקדיש את האנרגיה המנטלית העצומה הנדרשת כדי להבין אותך לעומק, רוב השריונות פשוט נמסים.
אבל מה קורה אחרי הריקוד? מה נשאר כשהמוזיקה דועכת? נותרת שאלה מטרידה. כשאת שבה אל הגדה שלך, את מגלה שהיא השתנתה, כי את השתנית. החזקת בתוכך עולם אחר, וטביעות האצבעות שלו נותרו על קירות תודעתך. האם זהו מחיר ההבנה? לוותר על הבית הבטוח של הוודאות, תמורת הידיעה העמוקה, והבודדה לעיתים, שהעולם מורכב ופגיע הרבה יותר ממה שסיפרנו לעצמנו? אולי. ואולי זוהי בדיוק הגדולה האנושית, היכולת להכיל שני עולמות, ולרקוד במרחב שביניהם.