יש רגעים כאלה, נכון? רגעים שבהם כל המבנים המורכבים שאנחנו בונים סביב עצמנו, המילים, המשחקים, הריקוד העדין של שליטה וכניעה, פשוט קורסים. לא בדרמה גדולה, אלא בשקט. כמו תקלה קטנה ובלתי צפויה במעמקי המערכת, עולה פתאום דחף אחר. משהו פשוט יותר. קדום. משהו... זול.
את יודעת על מה אני מדבר. זה לא הרצון בסשן ארוך ומתוכנן. לא התשוקה לפרק אותך לאט, חתיכה אחר חתיכה, עד שרק המהות שלך תישאר. לא. זה משהו אחר לגמרי. זה רעב. דחף עיוור שאין בו שום דבר מהעידון שלנו, שום דבר מהמורכבות שאנחנו כל כך אוהבים.
דמייני את המקום. אין בו שום דבר רומנטי. הוא מכוער בכוונה. חניון תת-קרקעי, ריק למחצה, עם ריח של בטון לח ואדי דלק באוויר. האור הכתום והמלוכלך של הפנסים הופך את הכל לסצנה מסרט זול. אין כאן נרות, אין מוזיקה. יש רק אותנו, בתוך קופסת הפח שלנו, מבודדים מהעולם.
דמייני את הרגע. אנחנו לא מדברים. אין צורך. המבטים שלנו נפגשים לשנייה אחת ארוכה מדי, ואנחנו יודעים. אין שאלה ואין תשובה. יש רק את ההסכמה השקטה הזאת, ההכרה המשותפת בצורך הפשוט הזה. אני מושיט יד, לא כדי ללטף את פנייך, אלא כדי לסובב את המפתח ולדומם מנוע. השקט שנפל הוא כבד, והוא מלא בכל מה שלא נאמר.
אני לא מפשיט אותך. אני פשוט מרים את השמלה שלך. התנועה מהירה, תכליתית, חסרת סבלנות. אין כאן אמנות, יש רק פונקציה. ואת, את לא מתנגדת. את נשענת לאחור על המושב הקר, והגוף שלך הוא הזמנה.
ואז אני בתוכך.
התחושה היא לא של חיבור נשמות, אלא של חיבור גופים במובן הכי מכני של המילה. חיכוך, חום, התנגדות. כל תנועה מזיזה את המכונית קלות, והיא חורקת במקצב שלנו. הנשימות שלנו מהירות, קצרות, ממלאות את החלל הקטן בלחות ובחיים. אין כאן מקום למחשבות, אין מקום לניתוחים. יש רק את זה. הרגע הזה, שבו שנינו מסכימים להיות רק חיות, רק גופים, רק דחפים.
סטוץ.
זה כל מה שזה. פשוט. נקי. מהיר. פריקה.
וזה יכול היה להיגמר שם. זה מה שהופך את זה לכל כך מפתה. האפשרות של מעשה בלי השלכות, בלי היסטוריה ובלי עתיד. רק הווה טהור וגולמי.
אבל אז, כשהדופק שלי מתחיל להאט, אני מרגיש אותך נושמת מתחתיי. אני מסתכל לך בעיניים, בתוך החשיכה של המכונית, ואני רואה שם משהו. זה לא רק הסיפוק הפיזי. זו הברקה קטנה של הבנה. את רואה אותי. את רואה את החיה שמתחת לארכיטקט. ואת לא נרתעת.
ואני מבין. המוח שלי לעולם לא באמת נכבה. גם ברגע הכי פרימיטיבי, הוא עדיין צופה, עדיין מנתח. והוא יודע, והוא לוחש לי, והוא בטח לוחש גם לך... זה לא ייגמר כאן.
מעשה כל כך פשוט, כל כך זול, בין שני אנשים כל כך מורכבים? זו לא נקודת סיום. זו הצתת מנוע. זו הדרך המסוכנת והמפתה ביותר להתחיל את הסיפור האמיתי שלנו.
את יודעת את זה, נכון?