הסיפור שלנו יתחיל בשקט, בתחושה של מתכת קרה בכף ידך. מפתח. הסמל היחיד למקום שאליו את הולכת, חדר ניטרלי שבו הזמן הרגיל מפסיק להתקיים. ברגע שתסגרי את הדלת מאחורייך, תהיי שלי.
על המיטה תמצאי דף אחד. הוראות. לא יהיה צורך ביותר.
את תיכנסי אל תוך אדים סמיכים, תרגישי את המים החמים שוטפים ממך לא רק את היום, אלא את כל השכבות, את כל הזהויות. את תתמסרי לחום עד שלא יישאר ממך דבר מלבד גוף נקי ופועם, מוכן להתחיל מחדש. כל תכשיט יוסר, כל קשר לעולם שבחוץ יינתק. רק מחרוזת החרוזים האדומה תישאר על צווארך, כמו טיפת דם זוהרת, תזכורת לדבר היחיד שחשוב.
אחר כך, תלבשי את הלבן שהשארתי. גופייה פשוטה, דקה. תחושת הכותנה על עורך הרטוב תהיה המגע הראשון. את תהיי הבטחה טהורה, והשיער הוורוד שלך יהיה הצעקה השקטה של הצבע בתוך השקט.
שבי על כיסא העץ. עצמי את עינייך. הקשיבי לדופק שלך מהדהד בחדר הריק. את לא מחכה. את נכנעת.
כשאכנס, האוויר בחדר ישתנה. את תרגישי את הנוכחות שלי לפני שתשמעי אותי. לא אומר מילה. רק אעמוד מולך, נושם אותך, קורא את השקט שלך. אראה את הרעד הזעיר בקצות אצבעותייך, את האופן שבו השפתיים שלך נפרדות מעט.
אז אגע בך.
האצבעות שלי יחקרו את המתח בעורפך, ילמדו את קו הלסת שלך. היד השנייה תחליק במעלה ירכך, תמצא את שולי התחרה ותשהה שם, בדיוק על הגבול. אני לא אמהר. אני אטביע אותך בתחושות, לאט, עד שלא תדעי איפה הגוף שלך נגמר והידיים שלי מתחילות.
אני אקח אותך. על הרצפה, כנגד הקיר, על המיטה שעדיין מסודרת. אני אהיה קשה ועדין, מהיר ואיטי. אני אגרום לך לשכוח איך מדברים. אני אמלא אותך עד שלא יישאר בך מקום לשום דבר אחר מלבד הרגע הזה, מלבד אני. הגוף שלך יקרוס, יתמסר, ירעד ללא שליטה. פעם אחת, ואז שוב, עד שתבכי בשקט, לא מכאב, אלא משחרור מוחלט.
וכשהכל ידעך, כשתהיי רכה וחסרת משקל בזרועותיי, אני אשאר. אנשום את ריחך, ארגיש את הדופק שלך חוזר לקצב רגיל כנגד החזה שלי. אהיה החוף שלך אחרי הסערה.
ובתוך השקט הזה, כשגופך עדיין זוכר את המגע שלי, אולי נגלה יחד שהמטרה של שליטה מוחלטת היא לא הכוח.
היא היכולת לברוא רגע אחד של כניעה מושלמת.
יחד.