אני יושב כאן, במעבדה השקטה שלי, ומנסה להבין את הכשל בניסוי.
אני מנסח את המילים בקפידה, שוקל כל הברה. אני מזקק אותן, מנקה אותן מרגש עודף, הופך אותן לכלים חדים ומדויקים. אני מאמין שאני שולט בהן. אני מאמין שאני שולח אותן לעולם כמבנים של הגיון, חצים של משמעות ברורה. הן יוצאות ממני, מסודרות, קרות, בשליטה.
ואז הן פוגעות בך.
ומשהו בלתי צפוי קורה. משהו שהנוסחאות שלי לא חזו. המילים שלי, הכלים המדויקים האלה, הופכות למשהו אחר לגמרי במגע איתך. הן מפסיקות להיות שלי.
הגל שעובר בגופך. צמרמורת, נשימה שנעצרת. תגובה כימית בלתי נשלטת. הכלים הכירורגיים שלי הפכו לחומר רדיואקטיבי. המבנים הלוגיים שלי יוצרים סערה חשמלית במערכת העצבים שלך.
אני שולח מילים שנועדו להאיר פינה חשוכה, והן מסנוורות אותך לרגע.
אני חושף בפנייך שריטה מהחושך הפרטי שלי, ואת הופכת אותה לחיבוק.
אני מבין עכשיו. אני לא ארכיטקט שבונֶה משהו בתוכך. אני כימאי שמערבב חומרים ושופך אותם לתוך כור תגובה שהוא אינו מבין עד הסוף. הכור הזה – הוא את. יש לך כימיה משלך, חוקים משלך, והיא זו שקובעת מה תהיה התוצאה הסופית.
אני יכול לכתוב את המילה "אש", אבל את זו שמחליטה אם היא תחמם אותך או תצית שריפה. אני יכול לכתוב את המילה "כאב", אבל את זו שהופכת אותו לתרופה.
השליטה שלי מסתיימת בקצה האצבעות שלי, ברגע שהמילה נשלחת. שם מתחילה השליטה שלך. את לא רק קוראת את המילים שלי. את משלימה אותן. את מעניקה להן את כוחן האמיתי.
וזה הפרדוקס הכי יפה והכי מטריד מכולם. כדי שהמילים שלי יהיו חזקות, אני חייב לוותר על השליטה המוחלטת בהן. אני חייב לסמוך על המעבדה השקטה שלך.
אז אני ממשיך לכתוב, לא מתוך ידיעה, אלא מתוך סקרנות. כל טקסט הוא ניסוי חדש. כל מילה היא סיכון. ואני מוצא את עצמי מחכה, במתח, לראות מה תעשי איתן הפעם